|
גבר במרתף. זה מה שעדינה רוצה. כזה שמחובר אל הקיר בשלשלאות
פלדה כבדות, המשתלשלות מהטבעות המהודקות לצווארו, לקרסוליו,
לפרקי ידיו. כבר זמן מה שהיא יודעת שזה מה שהיא רוצה.
|
גם היא היתה אובססיבית, ואולי זה מה שמשך אותה אליו. מה שמשך
אותו אליה. אולי.
|
בלילה היא מתגנבת לגינה, זורקת אבנים על החלון של חדר השינה.
כאילו שאנחנו עדיין ילדים. כאילו שמיטת הנוער לא הוחלפה במיטה
זוגית, שבצד אחד שלה ישנה האמא של הילד שלי, ובצד השני שוכב
אני, מביט מהחלון החוצה, ועושה תנועות של "לכי מפה, לכי מפה."
|
את הדרך חזרה מבית הספר שלנו היינו מאריכים בכוונה כדי שתעבור
ליד השער של "אורט", ליד הערסים שהיו יושבים שם על הברזלים
ומקללים אותנו. היינו צועדים מהר, לאורך המדרכה הנגדית, הלב
פועם בהתרגשות, מתמלא בקללות האיומות, ומתרגש לקראת הנחשול
שיבוא וירוקן אותו.
|
שלושה מרחקים מירושלים לרמאללה: האזרחי שהוא אינסופי, הצבאי
שהוא רבע שעה באישון לילה באוטו של אבא-אמא, והפתלתול, מוליך
השולל, בין מחסום למחסום - היום לא מפה, היום משם - באוטובוס
מהתחנה המרכזית של העיר המזרחית, מתנמנם בספסל אחד לפני הסוף.
|
כשהיא הייתה מחייכת, כזה אור היה בוקע מהפנים שלה, שהשמש היתה
מתעמעמת. השפתיים שלה היו מתעגלות בחצי חיוך חולמני כלפי מעלה,
העור המושלם שבלחייה, שרמז שומן תינוקות נרמז בגומותיהן, היה
קורן, והירוק העז שבעיניים שלה היה זורח ומסנוור אותך.
|
ביולוגיה היא מדע של פרטים. פרטים קטנים. לאורך חישוק הגנום של
האשריכיה קולי בובי מזהה את ארבעת הגנים הרודפים אותו מזה
שלושה שבועות: לאק-אי, לאק-זי, לאק-וואי, לאק-איי. אבל את מי
זה מעניין? למי אכפת? למה להתאמץ כל כך להבין מנגנון מטבולי של
חיידק?
|
בספר יצירה, הספר המקודש לנו, מסופר כיצד אלקיים יצר את העמים:
את הפיניקים ממי הים וקצף הגלים, את הפלשתים מהאדמה החומה
והעשב, את האדומים מסלעי הגיר ואבני הבזלת, את הנבטים מהאש
וחול המדבר.
אותנו, את העבריים, יצר אלקיים מהמילה.
|
- כן. כאן, יא מא כאן, היה היה פעם, בחור - גיבור חיל. אומרים
שכשאמא שלו הרתה, בא אליה מלאך. אמר לה: אל תשתי יין ושכר, אל
תאכלי כל טומאה. הבן שייוולד לך, הוא בן מאלוהים.
- כמו ישו?
- לא, לא כמו ישו. כי ישו נולד בנצרת, והבחור שבסיפור שלנו,
הוא נולד ב...
|
פעם לפחות הם היו מייללים לעברך, נוהמים, מתקבצים ללהקה
ומתנפלים עליך. עכשיו - יוק. לך חפש את עצמך מתחת לגשר. לך שתה
ממי הרוהיפנול של נהר הווישקה.
|
לא דיברתי עם יהוידע מאז הלימודים. מאז מסיבת הסיום של תואר
ראשון. הייתי כל כך שיכורה, שאני בקושי זוכרת מה הלך שם. מצד
שני, הייתי כל כך שיכורה, שלא קשה לנחש מה הלך שם.
|
"אל תצטער! אל תצטער! לאהוב זה אף פעם לא להצטער. לא ככה? הנה,
יש לי פה את המזור לכל מכאוביך".
מאחד מכיסיו הוציא האיש פיסת נייר מקומטת. כשהיססתי לקחת אותה
מידיו, קרב אותה אל עיניו, מצמץ, והקריא בקול.
|
עם קוביית שוקולד נמסה בתוך הפה הייתי נכנסת למטבח, ומתיישבת
ליד השולחן, לבחוש את הסוכר והשמרים במים החמים עד שימסו. סבתא
היתה הופכת את שעון החול, ואומרת - עכשיו תספרי לי סיפורים,
ואני, שהתאמנתי מראש, סיפרתי לה חמישה סיפורים, כל אחד מהם שתי
דקות בדיוק.
|
"כל העיר הזאת נהיית יותר ויותר מוזרה. בחדר של הפח זבל מישהו
ריסס 'נתן אלתרמן חי' על הקיר."
"אולי זה היה אבא שלך. הוא קרא באוטובוס את 'עיר היונה' ואת
'כוכבים בחוץ'."
"אם אבא שלי היה מרסס גרפיטי בין פחי הזבל שלנו, הוא היה עולה
להגיד שלום."
|
תחנת רכבת היתה סימן מבורך. לא רק בגלל שכבר ימים רבים תרנו
אחריה, אלא בעיקר מפני שהמצאותה הוכיחה שפרשנו נכונה את נבואת
ליל אמש. כשישבנו ליד המדורה, אבימלך בחש בגחלים במטהו - מה
אומרת לך האש, ידידי? אני רואה את שדות החשמל הגדולים.
|
אני עייף. אני מאד עייף. אבל לא אוכל להרדם בלי הטעם המר-מתוק
של אבקת הקריפטונייט. הדקירה הזו בקצה הלשון, וערפול החושים
הבא בעקבותיה. כן, כך, שתבוא האפלה ותאסוף אותי אל חיקה חסר
החלומות.
|
"הבאתי לכם נענע." אמרה יודית, האחראית על האירוח הכפרי בסופי
השבוע. "אתם אוהבים נענע?"
"אוהבים מאד." הודה לה תומר. "אצלנו בדירה יש נענע בעציץ."
"נו, אז זה לא חידוש בשבילכם."
"לא, נענע מהקיבוץ, זה הדבר האמיתי. זה בטח הרבה יותר טעים."
|
"אל תדאג." נתן אומר. "בכלל השארנו אותך הרחק מאחור. בשדות
הדורה האדומים של סברליואפול."
"כן." אני מסכים. "צפיתי מבעד לחלון השירותים."
"כל כך קל לקום וללכת."
"כל כך קשה למצוא מזור."
"אולי ביום אחר זה יעזור."
|
שיירת פילים ירדה אל החוף. על גבו של הראשון ישב אח של גדי
בתנוחת הלוטוס, פניו קורנות. "מזל טוב! מזל טוב!" קרא אל כולם,
"שלווה ואושר! אושר ושלווה!" קהל האורחים הריע, והחל זורק
לעברו קונפטי, שוודאי יועד לגדי ורונית.
|
לחשתי אל העפרות, וחוסר שקט ניכר בהיענותן. תשובותיהן היו
מבולבלות, מגלות טפח ומסתירות טפחיים. היכן מסתתרים שדי החשמל?
כל הד נשא תשובה שונה. בכל מקום. בשום מקום. זה סימן טוב, אמר
אבימלך.
|
יהיה בסדר.
זה מה שהקופאית הרוסייה אמרה לך. הגברת שעמדה בתור לפניך, שאלה
אותך: אתה רווק? היא התבוננה במצרכים שקנית - שקית של פסטה
מוכנה, שתי עגבניות, שני מלפפונים, שני בקבוקים של בריזר לימון
- ואמרה: אתה רווק? לא נורא.
|
"את זוכרת את ירון?" אני שואלת את נועה. "ירון שלמד בכיתה
המקבילה? פעם התקשר אלי, כשהייתי חולה."
"ירון? זה מושלם!" נועה מתמוגגת. "הוא עדין ורגיש, כמו שאת
אוהבת. על נקלה אשיג את מספרו הנייד. את תתקשרי אליו, אני
אחזיק לך את היד."
|
על השולחן של אליס התהלכה נמלה, נמלת קציר. מדי פעם טיפסה
ועלתה על המקלדת, פוסעת בשביל הצר שבין המספרים וקבוצות מקשי
הפונקציות.
אליס התבוננה בה. מאז השעה חמש, בה עובדי המשרד האחרים עזבו
איש איש לביתו, הסתובבה נמלת הקציר על השולחן, והשביתה את אליס
מעבודתה.
|
כשהשולחן הקבוע שלנו היא מתמלא, אחת המלצריות היתה ניגשת לשאול
מה אנחנו רוצים להזמין. כמו בטקס דתי, עמנואל היה שואל: "איזה
פשטידות יש לכם?", והצ'יף היה נוזף בו בתוכחה מעושה: "פשטידה
על הבוקר, עמנואל? איך אתה יכול לאכול פשטידה על הבוקר?"
|
איך התהפכנו מאווירון לחללית?
ואיך מרוב תוחלת, נותרנו בלי תכלית?
מוטב נבער-נימוג? מוטב נחליד?
"זה קל", אמרת לי. "צריך רק להחליט."
|
בפחם ועפרונות רכים,
בגרפיט,
אני רוצה לרשום
רישום כוזב במסמכי תאגיד
|
חכם יונתן
ראש כורדי
לא מחליף לנו פרוכת
ולא מדליק אור בחוץ
|
"אז מתי נראה לך שתחזרי?" שאלתי.
"הכרטיס שלי עכשיו הוא לעשרים ואחד בדצמבר, אבל זה קצת תלוי
בהם. אני מקווה להגיע לסילבסטר."
"אני גם מקווה."
"אתה מאד חסר לי. אתה יודע שאני מאד מתגעגעת אליך. אליכם. תן
לי להגיד שלום ליובל."
|
כשבני נעתר
ופיו נפער
אל מחית בטטה ועוף
הגנים הפולניים
רוטטים, מתענגים:
היאח, איזה ילד טוב!
|
אל הארכיון האישי (20 יצירות מאורכבות)
|
|
