|
יונתן חרפק,
כל אימת ששמי נזרק אל חלל החדר עוברת בי צמרמרה
וזאת כי אני עצמי מעורר בי לעיתים בחילה.
אמנות נאיבית, אסקפיזם וביצה תל אביבית בראש מעייני
עיניי כחולות ועמוקות והשאר לא רלוונטי די.
אם תרצו לדעת עוד שאלו את המומחה, אני
ועשו כמותי לדעת נסו להבין את האמנות שלי
מוקף בחברים ונשים לעיתים דחופות יותר מדי
אימי לימדה היטב לא לומר לעולם די
אבלע את העולם אם רק אוכל צעד לצד שני
צבע מעודף עלי הוא חוט השני.
אני מוסיקי חובב ואמן פלסטי מן השורה
אך את עורקי ממלאים אותיות, מילים, שירה.
מה אם זה מוגבל?
ומה אם זה אזל?
|
|
|
אין בעולם אהבה
כמו אהבה של אמא
של השכן שהדשא
שלו ירוק יותר
ממלפפון שהוא
בעצם תנין ואם
חושבים על זה
הוא לא אוהב
דגים, אחרת למה
הדייג אוכל
אותם?
רואים רחוק?
קוראים שקוף?
מה זה שקוף ויש
לו ריחו של
גזר?
נאד של ארנב.
נבי ארנבי
(בעקבות הבדיחה
האחרונה, נגמלתי
לגזר. מעתה אני
אוכל רק חסה.
וכמה שיותר
ירוקה, יותר
טוב. חבל רק
שאני עיוור
צבעים) |
|
