|
אוספת
אני רוצחת אוטובוסים. מוציאה אמ-16 ומחוררת להם את הצורה,
אוטובוסים-מסננת מתבוססים בשלוליות שמן ודלק וברגים
ושאריות מנוע.
|
השיער שלו סבוך ופרוע הוא
נתקע לי בגרון אני
גוזזת כל מה שנשאר ממנו
ולא נזהרת על האוזניים או
על הרוח של בני-יחידי
|
הייתי רוצה לדעת מי מציץ לי ואיפה, זה
חשוב לי לדעת בעיניים השמוטות
בכבדות של קצות-האצבעות
|
צריך
לשפוך אקונומיקה עד שאת קיר ול-
|
אני מדמיינת את הכדור שפילח אותך מחליק במורד תעלת האוזן,
מדגדג את עצב השמיעה,
ולא קורע את עור התוף ברעש-מצילתיים, מורח את הרקמה-העדינה
על המברגים, המקדחות.
|
והיתה לי כזאת בחילה שהרגישה כאילו בבטן אותיות מתערבבות
כמו בשלטים של שדה התעופה בוורשה
הייתי חייבת לאטום את עצמי לזה
|
"שטף-דם: דם רב השותת מפצע פתוח
או כתוצאה של התפקעות עורק באחד האיברים הפנימיים".
באותו זמן אני התפקעתי מצחוק מטורף
איפה איברים פנימיים ואיפה אני
|
השיעול הזה טורדני ועיקש. אני רוצה להגיד שכבר הרבה זמן דוחפים
לי דברים
בגרון, תמיד בגרון
קיבוצים קטנים וילדים בתוך הקיבוצים הקטנים ולבבות בתוך הילדים
הם חייבים להיות קטנים גם הם, הלבבות
|
מאז הקיץ האחרון בנות-פלישתים לא רוצות שיצמחו להן שדיים. לא
כששאון
ההליקופטרים עוד מהדהד בגרונות של כמה טייסים קטנים ובלחיים
שמש-מדבר, בצורת של מילים
שהיו צריכות להיאמר כמו "הליקופטר, הליקופטר, נגמרה המלחמה"
|
הלילה מצמיח סבך אורות צפוף
בחלון שלי, למרגלות ההר. סבך אורות בלתי-נגמר:
חושך, ואני מבקשת לי בית אחד
ובו חלון אחד, ואיש
|
הגוף הראשון היה שלו: תרתי אחריו ברחובות עיר
שצרותה אינה זרה לי
|
במקום, הוא חולם אותי מטוס
מתרסקת לתוך הבניין הכי גבוה שהוא מכיר
ואת הבניין קורס כמו עוגת חתונה:
קומה אחר
קומה
|
אני מתנחמת, אח קטן, בחולצה הירוקה שהכתמת
בקטשופ, כשישבנו יחד ליד שולחן-האוכל, פערת עיניים,
בוחן את הנתזים הגדולים, איך רעדת מפחד ופרכסת,
אני מתנחמת באפילפסיה ובעור שהלבין
|
שבע בבוקר
מישהו נושף בשקט
אל חדר אחר
|
חיכינו ליורה שיגאל אותנו מהקיץ.
לא רצינו לראות הורים גוססים ובכל זאת נשארנו
שומרים על החורים שהאור פער באנשים
|
וכך החלה עונת שטיפת הידיים, חמש פעמים כל אצבע שש בין לבין
ואקונומיקה בכפולות של שלוש.
|
בנסיעה ברכבת למדנו: מחטים מצפצפות בבדיקה הבטחונית.
רפיון פשה בכל: עננים, כסא, שרירים --
|
זכורים לי קרקוש הסירים במטבח, שני
מסוקים חגים באוויר, פצעים בחלל הפה.
|
הרבה מילים הגלידו ביולי. הדיו שנשפך
היה רק דיו. ברוב הזמן שתקנו. היו ימים יפים
|
דיברנו במונחים של צפיפות. את אמרת: העצמות,
האוויר, היסודות. היה זה יום ההולדת שלי. אמרת: מזל טוב.
מטוסים המריאו. מטוסים נחתו.
|
(עוד לפני התקף החרדה שזרם במורד הליטני.)
באים, יורים, הולכים.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
על אדן החלון
ישבתי
ועל ניסוח למכתב
התאבדות חשבתי.
חשבתי חשבתי, מה
כבר אכתוב,
חוץ משאני מקווה
שבעולם הבא יהיה
יותר טוב. |
|
