|
הוא לא ידע מה הוא עושה. הוא חשב שהוא אף פעם לא
יוכל לשבת ולכתוב. הוא ידע שכל החומר אצלו בראש אבל
עדיין, משהו עוצר אותו. הוא לא הצליח להושיב את עצמו
ולכתוב.
יום אחד הוא ישב וכתב. זה היה מוזר. אבל זה היה
מעניין זה היה כמו לחשוף את התחת לפני שורה של
מבקרים בלתי מוכרים שרק מחפשים להגיד לו שהוא לא טוב
פה וטוב שם.
אבל הוא התמכר. הוא התחיל לחשוף את התחת לסתם אנשים
ברחוב,לכל מי שעבר מולו. עד שיום אחד הם חשפו לו
בחזרה!
חשבתי שהלילה נגמר. האוטו האדום עצר בנתיב לידי. כן, זהו אותו
אוטו אדום שרצה לחסל אותי עוד לפני שהספקתי לסגור את הלילה.
עכשיו הוא עומד לידי, לא מהווה איום. הנה החלון נפתח.
|
בחיים אני לא אשכח את היום הזה. אמא ליטפה אותי ואמרה "עידן,
סנופי נפטרה".
אמא העירה אותי משינה אבל אני עצמתי עיניים חזרה. רציתי לקום.
קיוויתי שאני חולם. חשבתי שאם אני אעצום עיניים ממש חזק אני
אתעורר. זה לא יכול להיות.
|
אבדה לי האמונה בתמימות. זה הכל בגללה. ריקושטים של חוסר אמונה
מלווים אותי חודשים ארוכים אחרי אותו פיצוץ של הבלון הכחול, זה
שקניתי ממוכרת בלונים יפהפיה שמכרה לי ביחד איתו ערימת שקרים
בקופסאת גפרורים. כוויות שלא יתרפאו צצות לי ברגעים שונים של
החיים
|
כשנוסעים על הכביש שמקביל לטיילת בתל אביב יש רגעים שאי אפשר
לראות את הגלים שמתנפצים אל החוף, אלה הרגעים שאני אוהב. הכל
נראה מושלם. אי אפשר למצוא דבר אחד שיפריע לעיניים באותה תמונה
של השמש נושקת לים הכחול.
|
התחלתי לכתוב, אבל אני לא מתכוון לעלות על הכתב את פרטי
הפאדיחה, מעדיף להדחיק אותה. זאת הייתה פאדיחה נוראית. באמת
שהיא אחת הגדולות שלי, נכנסת בקלות להיכל התהילה של הפאדיחות
האישיות שלי.
|
|
|
הלוואי והייתי
עמוק כמו שאני
יומרני.
שלומי שבן,
באינטרוספקציה
נוקבת. |
|
