|
ג'סי נולדה בשנת 1988.
היא עדיין ילדה. וככה היא גם כותבת, מדברת, אוהבת
ושונאת.
בקיצוניות.
"ג'סי" זהו לא שמה האמיתי. זה סתם שם שהיא אוהבת.
"שם במה" קוראים לזה. בשבילה זה יותר מסכה.
תחפושת.
בפירסום סיפוריה היא מרגישה כאילו היא בוגדת. בעצמה
אולי.. אולי בעולם הפרטי שלה.
היא אוהבת את החברים שלה. שהם הדבר היחיד בעולם
בשבילה, ותעשה בשבילם הכל.
מוזיקה. ולכתוב, קצת, לפעמים.
אוהבת את עולם האגדות, הפרטי שלה. למרות שלא מרבה
לכתוב עליו אלא כשהוא נראה בין העננים. לא יותר.
שדונים, פיות ודרקונים.
בכתיבה היא לא טובה בכלל. לפעמים גרועה כל כך שהיא
בוכה מעצמה. מחוסר היכולת שלה.
אבל היא ממשיכה לכתוב בתקווה שיום אחד זה ישתפר...
אולי.
היא תשמח לדבר איתכם. ושתגיבו לה. אבל אתם לא
חייבים. היא מבינה. באמת.
"אתה נשאר צמוד אליי, יורה בכל מי שמתקרב, מכירים או לא מכירים
אותו, לא אכפת לי. אני לא הולכת למות כי איזה שמוק מהכיכר
החליט לשחק עם אקדח שהוא מצא ברחוב ולנצל את ההזדמנות לסגור
חשבונות, ברור?"
|
Ones upon a time, in the country of "Far Far Away" (No, we
are not there yet!), was a lovely, butifull, princess.
She had deep, red-brown eyes (And the most perfect ass ever
existent, in all seven-kingdoms of heaven). But she was
allso really smart!
|
העשן ממלא את החדר. עשן של נרות, של קטורת, של סיגריות. הכל
מתערבב ויוצר שמיכה עבה שמכסה את החדר.
|
בבקרים היינו יושבים בבית הקפה "שלנו". עם קירות העץ שלו שתמיד
הריחו ריח של קפה, אפילו מבחוץ, בלילה.
שנינו התאהבנו בריח הזה, הכאילו עתיק..
|
אחרי שישבנו קצת בשקט, יצא לי לדבר איתו קצת על התנ"ך והדתיים.
מסתבר, שכל הקטע של "רחום וחנון"... זה, זה רק כשהוא על גראס.
כשהוא בקריז, אז הוא פוקד על הוצאה להורג של כל בנאדם שהוא
רואה. פעם, כששמעתי אותו פוקד להוציא להורג איזה מישהו, זה
הזכיר לי את מלכת הלב
|
אני מתעורר האמצע הלילה ולא יודע אם אני חי או מת. אולי ככה זה
הגהנום? -לחיות ולא להרגיש?
|
היה זה ליל שישי רגוע ביותר, שבו הכל התפרץ. זה היה לילה עצוב,
אחד מאותם לילות ללא מסיבה בשברולט. אך השברולט לא היה ריק;
בתוכו התבצרו ארבעת ינשולי האדם שלנו, ותכננו תוכנית פעולה
למלחמה בינשולים המתפרעים. השברולט הפך, מאז תחילת המרד, לבסיס
מוגן ומבוצר היטב.
|
מסתכלת על כל הצורות שהעננים יוצרים (הם חברים של הרוח, אתם
יודעים..) .
מסתכלת, שעות. לפעמים נדהמת מכושר הריכוז של עצמי.
|
משהו בשיחה.. משהו לא מוגדר; אולי הקול של הילד שנשמע לא יותר
מבן תשע או עשר שנים, אולי העובדה שזה היה בת"א ממש מתחת לבית
שלי, אולי משהו אחר.. מן כוח לא מוגדר שמשך אותי להגיע לשם
ולראות "על מה כל הרעש?" . וכך היה.
|
"אל תנסה לשקר לי. הייתי פה קודם, ומגיע לי קצת יותר כבוד
מזה," אני אומרת ומישירה מבט.
והוא והדמעה הקטנה שכבר שעה עומדת בזוית עינו, מסתכלים עלי.
|
|
|
לדעתי יש צורך
בסלוגן שמסביר
מזה סלוגן.
מזה סלוגן באמת? |
|
