|
Irith
"הארי מת טונקס," היד החזקה שתמכה בה רעדה מעט, "הוא
ודמבלדור-" היה חושך כשהכל התנפץ. היא לא הצליחה להיזכר בהרבה
דברים עכשיו, הזיכרונות היו כמו מים שנזלו מבין אצבעותיה והיא
ידעה
כי איש לא יבוא להוציאם מכאן.
|
"עמנואל סנייפ מעולם לא הסתדרה עם שאר תלמידי בית סתית4רין,
אולי בגלל ששנאה את הדעות הגזעניות של רובם, ואולי דווקא בגלל
הדיכוי אותו עברה בביתה שהשאיר אותה נכה מבחינה חברתית,
|
כשנכנסה עמנואל פנימה, מבטה נפל על היצור השחור שנעץ בה מבט
מפוחד ונהם באיום. אחרי מבט נוסף היא הבינה שמדובר בחתלתול
צעיר, לא יותר מבן חודשיים, שהטבע לא בירך אותו במיוחד בחן
ויופי. פרוותו השחורה נראתה מרוטה ודהויה, דבוקה לגוף הקטן
והרזה...
|
ניצוץ ממזרי ריצד בעיניו של בלק. "מממ... חמש-עשרה אוניות,
הייתי אומר שאת יכולה לעשות יותר מזה".
עמנואל צמצמה את עיניה והביטה עליו בקור. טרם קם האיש שניצח בן
משפחת סנייפ בהתערבות.
|
"תיזהרי!" שמעה עמנואל את הנערה האחרת צועקת שנייה אחת מאוחר
מדי. היא איבדה את שיווי משקלה והחליקה במורד מדרגות העץ
הקשות, כשכל הספרים שאחזה בידייה מתפזרים לכל כיוון
|
"מה, לכל הרוחות, זה צריך להיות?" עיניה של עמנואל נצצו בזעם,
שעה שהיא דחפה את החתלתול השחור והמכוער למראה לידיו של סיריוס
בלק למחרת, בדיוק אחרי ארוחת הבוקר.
|
נשימתה נקטעה בחדות, כאילו נחתכה על ידי סכין, והיא לקחה צעד
אחד אחורה, כמי שממתינה למפלצת האיומה שבצללים שתסתער עליה
ותטרוף אותה. אך במקום שמפלצת כלשהי תסתער עליה מתוך החשיכה,
החלו זוג העיניים הנוצצות, שנראו כתלויות באוויר, להתקרב אליה.
|
"זאת עמנואל סנייפ, חבר'ה," אמרה אליזבת' בעליזות והתיישבה על
הדשא. שקט לא נעים התפשט בין היושבים, רובם הביטו בבלק ופוטר
בציפייה לתגובה, מספר אנשים בהו ברגליהם ובכפות ידיהם במבוכה.
עמנואל הבינה מייד כי עשתה טעות, אבל היה מאוחר מדי...
|
|
|
"לא, אכלתי מצה
עם שוקולד..."
קומיצה בתשובה
לשאלה אם הוא
ירד לחברה שלו
מהצד הלא נכון. |
|
