|
בקיץ 89' היא התחילה להתאהב במילים,
להתאהב בצבעים,
להתאהב בצלילים.
עד היום היא לא בטוחה מה ההבדל בין להתאהב ולאהוב,
ונוטה לפחד משניהם.
אחרי שנים בודדות באפור ושחור,
היא מרשה לאור להכנס שוב.
לא תמצאו אותו כאן.
"צריך משהו מיוחד,
אני אומר לעצמי
כל יום, שלא אשכח..."
אלה מעדיפה להיות לבד - היא אוהבת את השקט; אך תחושת הבדידות
מעציבה ומדכאת אותה. בזמנים כאלה, ג'ויס נהנית להעלות מחדש
ולהזכיר לאלה את כל מה שמרע לה.
|
לורן מרימה אותו ומתחילה לעלעל. דף אחרי דף, הזכרונות מציפים
אותה. היא נשענת אחורה על הקיר, נותנת לעצמה להחליק אל הרצפה
אט-אט, עד שהיא מתיישבת. נאנחת, היא מפנה את מבטה, וחוזרת
לנעוץ שוב את עיניה בתמונות.
|
היא נאלצה להשתלט על הצמרמורת שאחזה בגופה כאשר הבינה שאלו
מצבות. היא טיילה ביניהן, חושבת ומנסה למצוא את הסיבה שבגללה
הביאו אותה למקום הזה - וכמו סימן משמיים, היא מעדה ונפלה. היא
הרימה את עיניה, שנתמלאו אימה כאשר קראו את השם החרוט על
המצבה.
|
אני מושיטה יד אל הנוצה,
והיא רועדת.
|
I left our friendship at the door
Just in case you would like to come back for some more
I wrote your name on the top of my bedroom mirror
Now I can look at you once again.
|
And even if we said it before
We're still playing for a better day
Even if you don't want it no more
You can't leave me alone, please stay
|
אני לעולם לא אתן לך
את התענוג של הידיעה
שהצלחת להרוג אותי,
|
Staring forever in silence
The fool has chosen not to answer again
Watching this mess
Trying to figure out where my mind's been
|
It was nice, to dream for a while
It was nice, to think for a while
That something might come out of this
It's been fun, I'll see you around
It's been fun, I hope we get by
Let's go for another round of this
|
כמה אפשר לחיות
על מאכלים מאבקות מוכנות
|
את בכלל לא מבינה, כמה
את יפה כשאת אנושית,
|
כשאני חושבת עליך, אני משתדלת
לא ליפול אל הרצפה, שממנה
זה עתה קמתי.
|
זה כבר כל כך לא משנה
מי מקשיב לי ומי לא,
אני רגילה לדבר עם רוחות.
|
חיוך הצ'שייר שלך
מעיר אותי מחלומות
שאני לא מבינה
|
סיור קולני בבית החרושת
מנחית קרע
|
ואני כבר מזמן לא עוקבת אחרי ימים ושעות,
הכל נראה אותו הדבר,
למרות שהזמן רץ.
|
לפעמים אני תוהה אם כל ההמולה שבחוץ
תסכים להתפרץ פנימה, אם אשב ממש בשקט
|
ותופרת במאמץ
משפטים משומשים זה לזה
|
אולי את צופה ביותר מדי סרטים
שגורמים לך לחשוב
|
אני אורזת את הפחדים שלי בשקים,
וקושרת היטב.
|
רק בחושך,
הראייה מוגבלת
וצריך לרחרח כדי לנשום,
לסבול את החום
למשש את האוויר, ולגשש
עד שנגיע לאיזשהו מפלט.
|
אני מכבה את האור
וצורבת במוחי
את התמונה של החדר,
כדי שגם בעלטה
אוכל לנווט את דרכי.
|
רוצה לשרוט אותו
עד שידמם, עד ש
יחדל מכל מעשיו.
|
ובסופו של יום, תוקפות אותך
כל האובססיות שגירשת, כי חשבת
שאת יכולה לחיות בלעדיהן
ואת יודעת איך להיפטר מהן.
|
אם רק לרגע אחד, נפסיק להיות
כל כך מלאים בעצמנו
|
הדגל נקרע מהתורן,
ואת
פורמת את התפרים על לבך.
|
אני מדרדרת במורד
שביל הסוללה של
מצדה, את כל
הרגשות
שמעיקים עליי.
|
הזיכרונות רצים
רק בתוך אולם ההקרנות הפרטי בראש שלי
|
אולי הייתי מציירת
לך את הרגשות שלי
על פיסת נייר
|
האמנות נותנת לי רשות
לכתוב פרופיל
מבלי לקרוא בשמך
|
כמו שאני לא יודעת איך
הקול שלי יישמע
|
רגע לפני שאתה נרקב מבפנים,
רגע לפני שהכל נדחק הצידה
|
טורקת ופותחת
את חדר הלב
שחשבתי שהשארתי נעול.
|
הפתיחות בעניין
והדיבור על הכל בלשון עבר
בסופו של דבר, תגרום לי להבין
שאני לעולם לא מתכוונת לחזור למקומות האלה;
|
כאילו אני חיה
בסביבה רדיואקטיבית
|
ולקלף את הצלקות האלה
אחת ולתמיד
|
ואם לא היית מרימה את הראש
כדי להביט בעיניו
של כל מי שמדבר איתך,
אולי עוד הייתה לך תקווה
|
רגע לפני שאתה מצליח להירדם,
המציאות מפילה עוד צלחת אל הרצפה
|
רק לאחר שאני עוטה על עצמי
מספר שכבות של תמימות
|
את יונקת את האוויר הקר סביבך
ופולטת אותו, חם.
|
תסתכל איך הידיים שלי רועדות כשאני מדברת איתך - תראה כמה הגוף
שלי מפחד רק מעצם המחשבה עלייך. הייתי רוצה להצמיד את כל
הגפיים שלך ולקשור את כולן יחד, כמו שקושרים אותי, כשמחליטים
שאני לא הגיונית.
|
לא פלא שהיא לא האמינה שאני אוהב אותה באמת. היא מעולם לא
הקשיבה לי, כשצעקתי לה את זה.
בפעם הראשונה שהיא ביקרה בבית שלי, היא אמרה שאלוהים גר כאן.
הבטתי בה בתמיהה, והיא פלטה שוודאי לא קל לחיות איתו.
|
אני עוד יכול להרגיש את זה, יכול להרגיש אותך - נוזלת לי מבין
האצבעות. אבל בפועל, זה היה רק הדם שלך שנזל מבין אצבעותיי,
והדמעות שלי, שמאותו היום לא זלגו יותר בשביל אף אחד ושום דבר
אחר, חוץ ממך.
|
אני מספרת לכם הכל! אתם פשוט לא מקשיבים. האישיות שלי היא כמו
פאזל. כל פעם אני משחררת פיסת מידע נוספת על עצמי. עוד חלק
בפאזל.
|
כרגע, היא עומדת קפואה, נועצת מבט בעיניה שלה, הנוצצות,
והמקסימום שהיא יכולה לעשות הוא לייבב. אבל היא לא תעשה את זה.
הלב שלה קפוא גם הוא, כמו הבכי שלה.
|
לפעמים זה נראה כאילו ככל שהיא נופלת עמוק יותר, כך מתקרב אליה
האור שהיה אמור לצאת מטווח ראייתה, מספר מטרים לאחר תחילת
הנפילה. אבל לפעמים, רק שומעים את הצרחות המפוחדות שלה, מפני
מה שיקרה כשהיא תגיע אל התחתית - אם בכלל קיימת אחת כזאת.
|
רחובות, 2005.
Canon Power Shot A520.
יצור מסכן.
|
אל הארכיון האישי (27 יצירות מאורכבות)
|
|
(-:
)-:
(-:
מאניה דיפרסיה |
|
