|
אחרי חודשים של התמהמהות, פתחתי דף בבמה חדשה.
אולי כאן תוכל הכתיבה שלי לפרוח, כי עכשיו היא קצת
ישנונית.
בינתיים אני חיה, נושמת, בועטת, נושכת, כותבת, מצלמת
ומחייכת הרבה.
עשן הסתלסל לאורו של המחשב. שקט תהומי מילא את החדר, מופר רק
בנגינתן של אצבעות מרצדות על מקלדת. מידי פעם הסתנן צליל דקיק
של חריכת נייר וטבק, וריח חריף ומוכר אפף את נחיריו.
|
Unchain me my friend.
I don't need a master.
|
אני הפסקתי לבכות בגשם,
קר לי בעיניים.
|
Write me your heart down,
so I can believe,
In the bright blue sky.
|
Toy soliders.
Only a game.
|
אני כאן, לבדי, מחייכת,
איתך וליבי מפרפר.
|
חצי מסך של שקט,
שפל רוח וצעד חרישי.
|
התרגלתי לבלוע תרופות בלי מים,
כה מוכרת לי תחושת המחנק.
|
לא ידעתי שהזמני שלי עמד מלכת,
הלב לא דופק "כי חשוב".
|
במדרכות מוצפות ובלי גרביים,
חולצה דקה וחיבוק.
|
עוד לילה בלי שינה,
כתם עגול של קפה על השולחן.
זה כואב כשאתה לא מגיע,
כואב עוד יותר כשאתה כאן.
|
ויש את הדממה הזאת,
אחרי ששיר נגמר.
ריקנות תהומית שכזאת.
|
אמור לי,
כמה מילים
שישברו את השתיקה שצורמת,
מהדהדת בי.
|
מילה אחת.
ועוד אחת ועוד אחת.
אחת יותר מדי.
ועוד אחת.
|
זכרון עמום מליל אמש,
צורב בליבי הפוגות
|
שריקות זעם בשמי תכלת.
אין עוד נחת בליבי
|
צרבתם בי צלקות של נייר,
רעיל הדיו על בשרי החשוף
|
לצעוק לך הכל,
שאולי מהתסכול,
אני קצת אוהבת אותך.
להבין שפלטתי כזאת שטות
|
אני דוממת עכשיו, מחכה לנשימתך, להבל פיך על פני.
החיוך מעולם לא הרגיש יפה יותר, טהור יותר, פשוט יותר.
|
למד אותי לאחות את הקרעים,
למד אותי לתפור, לסרוג, לרקום
את הלב והנפש.
|
הם עפים גבוה, אלה. לפעמים, בצהריים ממש קשה לעקוב, השמש
מסנוורת כל כך.
אבל זה לא נורא, לשבת על המרפסת עם בקבוק בירה ולחייך כמו
מטורפת. מזל שהשכנים לא רואים, הם לא בדיוק מתים עליי, אלה.
לפעמים, כשאני מאבדת אחת בשמיים, אני מתחילה לחשוב איך זה לעוף
איתם
|
שנתי תמשיך לנדוד אליך בלילות. גם הלילה אתעורר בתחושת מיאוס
אדירה ואשליך את השמיכה מעלי, עד ששוב יהיה לי קר.
|
טיפה ראשונה נחתה בכוס התה המתקרר שלי, שולחת אדוות אדמדמות על
המפה הנקייה. אולי עדיין לא מאוחר מכדי ללגום את הטעם של הגשם
הראשון שלי.
|
סרבתי להכנע לכם ואתם לעגתם לי ותחבתם כדורים לבנים לפי.
יכולתם רק להביט בעיניים אפורות, זולגות מים מתים.
זו לא היתה טובתי שרציתם בה, אלא טובתם של הכפויים לרצון
הבורות, השלווה הנפשית.
|
עלה קטן, זהוב, נושק לשלום לענפו המוכר ומתחיל את דרכו מטה.
מסתחרר באוויר, שט על כנפי השלכת, מטה, מטה.
|
|
|
אתמול כשדרסה
אותי המשאית
חשבתי לעצמי שזה
מעניין שמלמטה
כל הגלגלים
נראים אותו דבר
nebula |
|
