|
מחפשת את עצמי. עדיין לא מצאתי. הכתיבה עוזרת לי.
מקווה בסופו של דבר להבין מי אני ומה ייעודי בעולם
הזה. מקווה להבין את זה כמה שיותר מהר.
סתם כותבת. לעצמי. כדי להתפרק.
לפעמים יוצאים לי דברים טובים. לפעמים לא.
אתם מוזמנים לקרוא ולהגיב, אני אשמח לשמוע [יותר
נכון, לקרוא] ביקורות ולהפיק מהן את המיטב.
נזכרתי בהמון סיפורים ששמעתי וקראתי על אונס. זה מדהים איך
שבכמה שניות, אדם מצליח להיזכר בכל-כך הרבה סיפורים ששמע בחייו
ועוד להספיק גם לפחד מהם.
בעיניי, ראיתי אותו מבצע עליי את כל סיפורי האונס המזעזעים
ששמעתי.
|
הוא ליקק לי את השפה העליונה. אני לא רוצה. נרתעת. מפנה את
הראש לכיוון השני.
והוא, לא מתייאש. באותה עדינות מפתיעה הוא אוחז בפניי, בידו
הרכה ומפנה את הראש שלי לכיוון הפנים שלו.
|
והיא רוצה לדבר, לומר לו שקשה לה. אבל היא איננה יכולה. הוא
לוחץ חזק מדי.
|
קמנו מהספסל. החיבוק האחרון, ועם זאת, החיבוק הראשון שבו
הרגשתי את האהבה שלו אליי.
|
טביעות של סוליות נעליים בכל מקום.
והיא רצה. רצה עד הסוף. סוף הכוח, העצבים, התקווה, האמונה.
אם היו מבקשים לדמות את הריצה שלה למשהו, הייתי מדמה אותה לדרך
עפר עגולה. כיון שהיא לעולם לא נגמרת.
|
עכשיו אני פה ואתה שם
אני כבר לא בוכה
אני כבר שכחתי ממך
|
ואתה מביט בהן, מבט אחרון.
והן, במקום הגלים, מתנפצות על המזח.
ואיתן מתנפץ כל שביב תקווה אחרון שנותר.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
אוננות, סגריות
וערוץ 9!
לו יהי, מסכם את
חיי הזהר של
כותב סלוגנים
ממוצע (שכמותו). |
|
