|
פרפקציוניסטית וחולת שליטה.
וזהו זה.
סיגי הייתה מלאך. ב"מלאך" אני לא מתכוונת למישהי שעושה מעשים
טובים ובעיקרון פשוט נשמה טובה, לא. סיגי הייתה מלאך אמיתי, עם
הכנפיים והבייגלה והאחריות שמתלווה לזה, כמו השגחה על אנשים
ושיוט חסר דאגות בעולם של מעלה.
|
אסף שנא חתולים. הוא תיעב אותם בכל נפשו, מאז היה ילד קטן.
חברתו מזה שנה וחצי, דלית, אהבה חתולים. היא נהגה לאסוף לביתה
גורי חתלתולים תועים שהתבוננו בה במבט עצוב ומסכן וייללו בקולם
החלוש.
|
שלחתי את המוח שלי לניקוי ולתיקון ביום שלישי שעבר. אני יודע
שזה נשמע קצת מוזר, אחרי הכל - זה המוח שלי. אבל בזמן האחרון
הוא היה קצת איטי, לא נותן לי לסיים לכתוב משפט בלי לבלגן את
כל האותיות, או גורם לי להגיד מילה אחת במקום אחת אחרת, וזה
גרם לי להרבה מבוכה
|
לילה. אתה שוכב במיטה, מקשיב לנשימות שעולות מהצד שלה במיטה.
או שלו? זה לא משנה. גם לא משנה אם אתה בעצם ישן לבד, אם אתה
תלמיד תיכון שעדיין ישן בחדר עם אחיו, או שאת בעצם תלמידה.
|
רצנו. רצנו המון זמן עד שאיבדתי את תחושת הזמן. שעון לא היה
לי, והשמש הייתה גבוה בשמיים. היא קבועה בשמיים מאתמול. שום
ענן לא העז לחלוף על פניה. נפלתי כשהגענו לפארק כלשהו, מתנשפת.
|
בעקבות יום ההולדת ה-21 שלי שהתקרב, החלטתי שאני רוצה לטוס
לירח - כי כולם מכירים את הבדיחות האלו של "כבר הספקת לטוס
לירח?" "לירח את כבר לא תספיקי להגיע עד גיל 21!". אז אני
החלטתי שאני רוצה לטוס לירח. שיהיה לי מה לענות, וגם כי איזו
דרך טובה יותר יש לחגוג את
|
"אש?! אתה רוצה להצית אותי! אתה רוצה לרצוח אותי ולהעלות את
גופתי באש! מה פתאום?! רוצח!!! רוצח!!!" היא צרחה עלי. ברחתי
שוב. מה קורה לאנשים בזמן האחרון?! חשבתי לעצמי בזעזוע. אני
בסך הכל רוצה אש, והיא צורחת עלי.
|
אני זוכרת את היום שבו השמש כבתה. אני זוכרת בבירור את הרגע
ואת הבהלה שכולנו הרגשנו, את הפאניקה שאחזה בנו. אבל יותר מכל,
אני זוכרת את הימים שקדמו לזה.
|
"הסתלקי מפה!" נבחתי עליה שוב, וקיפלתי את כנפי.
היא התעלמה ממני. "אתה מלאך?" היא שאלה בקול דקיק.
"כן," הזעפתי את פני לעברה. לא הייתי מסוגל לשקר.
"אז איפה הבייגלה שלך?" היא שאלה בחשדנות, כילדה היודעת
שעובדים עליה.
"בייגלה?" שאלתי בתמיהה.
|
התלמידים האחרים לא ממש הבינו את מירי. הם חשבו שהיא מוזרה,
תלושה מהמציאות, לא כמוהם, מוזרה מדי, ולכן הם נטפלו אליה
והציקו לה מדי יום ביומו, והם נהנו לראות את דמעותיה נקוות
בעיניה, כאילו זו הוכחה לכך שהיא אנושית, ואהבו לראותה בורחת
רחוק רחוק מהם...
|
הם קראו לזה אפוקליפסה, סוף העולם. חלק, אלו עם ספרי התנ"ך,
קראו לזה גוג ומגוג. אנחנו פשוט קראנו לזה "פלישת הזומבים".
|
אני רוצה לקום ולצרוח
לצרוח לאוויר שישא
רוצה להקיא במילים
את מה שמרגישה מבפנים
|
מונה את הימים
בטבלת יאוש
בכל מה שבא ליד
|
מסמנת קווים
היום הכאבתי
היום לא הכאבתי
|
אל תייללי כמו מטומטמת
על הטעויות שעשית
בלי לחשוב
בלי לראות
|
אני עדיין חושבת
על מה שכתבת לי -
מחר, מחרתיים, שנה הבאה
נברח. נימלט. נעוף
מהכאב
מהחיים.
|
תמיד בתוך תוכך
במקום הכואב
|
רק שלא ידעו
רק שלא יפגעו
רק שלא ירגישו
רק שלא ינחמו
רק שלא ירחמו
|
בשבוע הבא הכל חוזר
את יודעת
שבסוף תנפצי את הכל
עם השברים נשארים
|
אני לא שמחה
בחיים לא אהיה
אני לא מסוגלת
אני מקולקלת
אני שבורה
|
אתה צופה בעבר
ויודע שמשהו מת בדרך
רוצה לצרוח ולבכות
אבל זה לא יעזור
|
תופרת יושבת
עוסקת
בלרקום חלומות
|
|
|
דמיונו של בוש
לקוף מפליא אותי
יותר מחרמנותו
של ביל
למוניקה...
אני, בשיחה עם
חבר בטלפון |
|
