|
מדי פעם אני מרגיש משבי רוח קרירים כאלה עוברות דרך הפנים שלי
שעם הזמן הופכות יותר ויותר שקופות וחסרות תחושה. אל תשאלו
אותי איך אני יודע שהם קרירים. זה כמו שאני עדיין מרגיש את
הרגליים שלי. עניין של הרגל אני מניח.
|
"נו בבקשה..."
"מ..מה קרה"? אני שואל את אשתי הבוכייה בקול ישנוני.
"אימא שלי אמרה לי שהיא מצטערת." אומרת לי אהובתי בטון קורע
לב. "שהיא יודעת שהיא לא הייתה אימא טובה. שהחיים של כולנו
יהיו יותר טובים בלעדיה". אולי, אני חושב לעצמי. אבל בגלל זה
להעיף אותי
|
טפף, דמעה בודדת בדום
בזמן הגיע עת הסתו
יום ראשון של סתוו הוא זה
דופק ברוך על מפתן חלוני
|
נדמה אני בעיני כנווד
התר וחוקר נבכי ישותך
מעבד כל חלקת אדמה בתולית
ולפלא בעיני עוצמת היותך, היותי.
|
כאשר מסתירה את פנייך מלבבי,
הכאב הולם בפראות.
מכניס את כל הסובב בשנינו.
עודני חי על אותה אשליה,
שאולי, יחד, נתור צפונותינו.
לכבוש מחדש את נבכי נשמתי,
לרכוש כל פיסת הגדרה מישותי,
לתקוע יתד מדמם בלבבי
|
בחלום,
גמעתי הרים ריחפתי גבהות
טיפסתי עמקים שטפתי גאיות
בדמעות.
בחלום,
ראיתי היות שמעבר היותי
הורדתי עמקי שאולה נשמתי
מציאותי.
|
הייאוש אופפני מכל כיוון
כמה לחידלון שישחררני מהכאב,
מתפלל לחשכה שתבלעני בלאט
כשאשא ידי לתפילה אחרונה...
|
קרן ירח מבין חמוקייך
מרצדת לה, מפתה, מחכה,
כאשר את מולי, עינייך בעיניי,
כל-כך קרובה, כל-כך רחוקה
|
מקווה,
עצב כלוא. שיעבוד נצחי.
לרגש הקר של הגיון מוחי.
אך שוב מקווה.
|
גבה מתקמר
מבטה מרתק
ואישון מתרחב, מופתע
ושלולית עכורה
בתוך טבורה
משיטה סירת דמעה
מלוחה
אהבה
|
אל עבר תחתית העצב
נמשך.
קיימת התחתית?
מזדחל בנקיק בין שתי תהומות
משקיף מעלה אל הקירות.
דמעות
|
מלה חזקה היא עצמי,
מלאה עצמה ומרגוע
עולה היא ישר מתוכי,
בסערה כמו ים מבעבע
עצמי הוא כל מה שאני
מה שאני מבטא
|
מהיכן שאני מביט,
ילדים צוהלים בכדור.
רוח מהים,
פורעת שיערם
מגלה נוצות שיבה רכות
בצל ציפור נפשם,
מהיד של אבא.
|
|
|
החיים הם כמו
האנלוגיה הזאת.
דביליים. |
|
