|
נולדה ב1981.
מאז חיה בסרט.
כבר שעה וחצי שהוא עומד כאן. בטרמפיאדה.
|
מבעד לחלון האוטובוס הבחנתי בכתובת. היא בלטה, שחורה, קצת
עקומה, בכתב יד על קיר בתוך סימטה.
"אמרו לא לאהבה.
לפרטים: 9333311".
|
בוקר. ההיפוכונדר פוקח את עיניו ונזכר שהיום הוא יום הולדתו.
הבריאות כבר לא מה שהייתה...
בכל זאת, 25 זה כבר לא כל כך צעיר...
|
השפתיים שלה, שפתי השושנה, שקפאו בחצי חיוך. אולי תחילתה של
זעקה. לא ניתן לדעת.
|
זהו.
עכשיו נשאר רק ללחוץ על ההדק.
הוא שופך בעדינות את החפץ השחור אל כפות ידיי. הבנת הכל?!
|
בכל מפגש עם בני אנוש
המבט שלו עולה מעט למעלה
לחפש את מה שהוא
מעל לבני אנוש.
|
לפעמים נדמה לי, שאף אחד לא יוכל
לעולם
|
זה מול זה רוחשים היער
והאש
אינני רואה את היער,
אך יודעת שהוא קיים.
|
המחזרות שלך דופקות אצלי בדלת.
מזכירות לי שהן קיימות
ושאני
לא ממש יודעת את חוקי המשחק של
החיזור.
|
וכפך על סורג מיטת התינוקת
חמה ככפו של אב
|
אימא לא מרשה
אימאלאמרשה
לעשות ילדים לאישה
|
באנו מאותו הניצוץ
ונועדנו לאהוב ברוח
|
אמרתי לו
איך אתה מעז להיות
לי פתאום מאושר?
|
כמה הייתי רוצה לשנוא אותך
עכשיו
|
לו היה לי אחד כמוך
קטן וסודי
היית נוצר את
כל הסודות שלי.
|
את יפה,
אמרת
יפה ואומללה.
|
שנינו באים קצת מחוספסים
ויודעים ולא יודעים דבר
בינינו לבין עצמנו
חתמנו על הסכמי עבר
כל אחד והפגיעות שלו
|
מהיכן מגיע השקר? תל אביב?
ואולי ירושלים
|
ביום חופתי אבוא אליך מוכנה
כלה לבנה עטופה הילה
|
אין בינינו ולא כלום
ומה שהיה בגדר חלום
יהיה לנו טוב, שיקרת
|
נזכרת בטעם רק כשאת שואלת
אם טעים לי
מציעה לי מים ואני
נמזגת אל תוכך
|
בני ובנך בארגז החול
מכסים
|
אתה
גבר מהזן הישן.
רואה ערוץ אחד, בעיקר
|
מישהו הציב גדר מסביב לשמיים
שכר שומרים ושם אותם כאן
|
מה אתה אומר?
אולי
תתקשר
לשאול מה שלומי
|
עזור נא לי לסגור את התרמיל.
צר הוא מהכיל
ציוד רב מדי
ממה שאי פעם אזדקק לו.
|
ילדה יפה,
הם לא הבינו
איך את יכולה להיות עצובה
|
אני אוהבת אותך
כשאתה לא כאן.
|
כשהלכתי בשביל המפחיד ההוא
בלילה
חשבתי עלייך, כמה את מצחיקה
|
היית יפה יותר מאז
ראיתיך לאחרונה
לובן יופייך שחק
|
תפרקי ממני סליחה.
ואז נהווה אדם אחד שלם.
|
במבט הזה שלנו רק אנחנו
נשתמש
|
כדררתי את עצמי בתוך המעיל כמו
עובר ברחם אימו.
|
להרגיש את עצמך
דרך זרועות ועיניים
של מישהו אחר
|
כשיצאתי הוא לא היה
פעם חשבתי שהוא רק מתחבא
וכשאכנס לחדר הוא יקפוץ עליי
|
אבי ואמי יביטו בגבי. שעה אחר כך
תפרש עירי תחתיי
|
הייתי רוצה לאבד
את
הפלאפון.
|
להיות אשמה
שהוא נאבק כאן בשיניים על שנינו
ולי אין כלום בראש כבר כמה דקות
|
זה לא המילים שאת אומרת,
זה איך שאת אומרת אותן.
זו השתיקה שלי שבין אות לאות
והתשובה שלי, שאינה נשמעת.
|
ממש כמוך,
המשכתי להיות מוזרה
וגם עשיתי קצת בכוונה
אתה
|
היה סוער היום.
איך זה שבימים הכי רעים שלי יורד
גשם
|
מילים הן קליעים
המכוונים למטרה מסויימת
וסביבה לוח מטרה
|
ואני אראה במבט שלך שאתה עצוב
ובשתי אצבעות ארים את ראשך אליי
דרך הסנטר
|
משהו מתחיל למות.
גוסס אל תוכי
מתפתל בגבולות נשמתי
|
אולי הן תהיינה ריקות סתמיות
תוכרזנה כטעות
תישלחנה לפח ללא כל אשמה
אולי מעט צער על חרוז אבוד.
|
כולנו מסתובבים בעולם עם נכויות.
היה לי גבר שכעס עליי כל כך
עד שלא נותר בו מקום יותר
|
מפת העולם של נפשי פרושה לפניך
על שולחן
|
לא מודע לכך
שלאלוהים יש תכנית עבורנו.
|
המבט שלך עיוור
בכל פגישה פתאומית בעיניי.
|
את כותבת על גבי מפיות
ודפים תלושים
כאילו היו ניירות טואלט
|
אתמול חזרת להיות אתה
ומיד כשהלכתי,
|
זה הדדי בינינו, למרות מה
שאומרים
אתה מנצל אותי
אני מנצלת אותך
|
כמעט ואינך חש בי
רק כשהשמש נעלמת
ואז אני
נבלעת
|
שקיעה חפוזה, כמו זו שהייתה
ביום בו אהבנו,
זוכר?
|
חריצים חריצים חרוטים סביב עיניך
שבילים דקים מתפתלים והולכים
לאן הלכת? לאן פניך?
האם צוחקים הם, האם בוכים?
|
קשה לך לנשום אתה אומר
את כל הדרך אליי
|
עוד מעט המטוס שלך נוחת
גלגליו יצרבו את משטח האספלט המפויח
בנשמתי
|
אני מוציאה את השירים מן האדמה
|
בספר שלך על יחסים
כתוב
שהשלב השני הוא אי ודאות
|
בלי הודעה מוקדמת
התפטרה התסריטאית של הסרט שלנו
|
תהיה גבר ותעמוד מולו
תסתכל לו עמוק בעיניים
|
רציתי שתגידי שאני טובה, או טובה מדי, כמו שרבים אומרים לי
בהזדמנויות שונות.
|
אני רוצה לנצח את הפחד. אז אני יוזמת מכות, אני והוא ונראה מי
יישאר.
|
ביום שהחתול מת, הסתובבו כל בני הבית בידיים מושטות קדימה,
כחולי ירח, וחיפשו מישהו ללטף אותו.
|
"אתה עייף?" אני שואלת אותך, ומתכוונת אם אתה עייף ממני,
מהשיחה הזו, מהעולם. "אתה רוצה שאני אלך?"
|
סוף המדבר שמאלה. גם בנות עושות מילואים. כמעט יחידה במוצב של
בנים. להיות בת במקום כזה זה...
|
אני יודעת איך להתגבר על זה.
אני מתחילה לשאול את עצמי אם זה באמת שווה את זה.
|
סרקתי מלמעלה למטה ושוב למעלה.
שדה הקרב לפני המתקפה הגדולה.
|
היא בטח תסתדר בלעדיי, יש מספיק אנשים שישמחו לחיות איתה באותו
בית.
|
כל כולו של הילד השותק שלי ברצפה, מבקש להיבלע בתוך שתיקתה.
|
בליל ירח מלא אחד עמדנו על הגג, הירח ואני, ושתקתי מולו. קולות
הלילה מן הבניינים האפורים סביבי, בתחילה רמים, טלוויזיה פתוחה
ומלמולים גבריים ונשיים עולים ממנה.
|
בדמיון שלי הייתי רצה אליו, ובדרך צועקת לעובר אורח שיצלצל
למד"א, ומיד מתחילה בעיסויים והנשמות, שתי הנשמות על 15
עיסויים.
|
הוא מדבר. משפטים קצרים. החצי השני של כל משפט ממריא הרחק
הרחק, אל מקום שלא אוכל להגיע אליו.
מדבר וחולף. מדבר ועף.
אני מסובבת את הסכין הלוך ושוב.
|
שבועיים אינטנסיביים של קמטים על קמטים וכתמים כתמים... כאלה
שלא טבל בהם מעולם. והוא התפלש לו ברפש, כחזיר. זורק כדורים של
בוץ לאוויר, משפריץ מי ביוב על עצמו.
|
קצת לפני תום השיעור על המוח, אני רואה שנותרו לי עשר דקות
לצלצול אז אני אומרת להם, עד עכשיו דיברנו על מחלות של המוח.
עכשיו נדבר על מחלות נפשיות. איך זה קשור למוח לדעתכם?
|
היא אתה עם מישהי אחרת במיטה, ממלאים את כל מה שהחסרת איתי.
היא שקרים שסיפרת לי כשאמרת ששיניתי לך את החיים. היא הכוננות
להיעזב.
|
התחיל להטריד אותי שהרוחות מעיפות אותי לאן שבא להן, בלי לשאול
אותי בכלל.
|
"אני אקח אותך למקום שלא רואים ממנו כוכבים", הוא אמר.
|
בתא הקטן יש סיגריות "פאל-מאל" לייט ופלאפון. ועוד כמה עשרות
אגורות שהתעצלתי להכניס לארנק. וטמפונים.
נאמר כבר הכל.
אין לי מה להוסיף לזה.
|
העולם השני שלי הוא שקר, אין שם יחסים באמת, אין שם קרבה, רק
תענוגות הבשר וריק אינסופי שנפער בגוף אחרי כל פורקן.
|
השפתיים של אבא זזות במהירות, כשהוא ממלמל את תפילת ערב שבת.
הוא לבוש חולצה לבנה, שחלקים משוליה נופלים ברישול על מכנסיו.
כיפה כחולה כהה ומרופטת זרוקה על קרחתו, עוטפות אותה שיערות
דלילות, אוחזות לא אוחזות בה.
|
תישאר אחד, אני מאיימת. אין לי ראש עכשיו לשני פסים. זה לא
קשור לחיים שלי.
|
היא הרימה עיניה מעל לבלוק הציור. שני כתמים ירוקים נרעדו מעט
ושלחו אלי אדוות בודדות. בטני נרעדה אף היא.
אישונים התכווצו בה, התכווצו ופלשו אל תוך הבטן שלי העירומה.
|
הייתי רוצה שתמות אבל זה לא יקרה,
אנשים כמוך חיים בתוכי
לנצח
|
לו היה לי אחד כמוך, קטן וסודי
היית נוצר את כל הסודות שלי
|
ואחרי שהכל נגמר
מישהו אמר
לא היה שם כלום בעצם
|
ילדה יפה, הם לא הבינו
איך את יכולה להיות עצובה
היא תשבור לבבות, הם הבטיחו
לכו אספו עכשיו
את לבה.
|
|
|
מיכלי, את אולי
מיוחדת אבל אני
קטין
אפרוח ורוד
מסרב בנימוס. |
|
