|
יליד 1982.
כמעט בכל מה שכתבתי, אני מנסה לשחק עם מילים,
ביטויים.
אם אתם טורחים וקוראים, אז תטרחו עוד קצת ותכתבו מה
דעתכם... עדיף בצורת תגובה וניקוד. עדיף לא דברים
כמו: "זה ממש ממש רע", אלא דברים כמו: "הרעיון גרוע,
העלילה על הפנים, החריזה ממש לא משהו ואין פואנטה".
אה כן, ואם אתם לא אוהבים משהו, אתם לא צריכים
להתנצל. אני לא אתגר קרת. :)
נייר זה אשר אנוכי מחזיק בידי
קדוש הוא.
|
כבר הרבה זמן אני עובדת כאן ועדיין לא ראיתי מישהו כמוהו. איך
נותנים לו ללכת חופשי ככה בלי לצלם אותו? איפה כל המעריצות?
הי, זה נראה כאילו שהוא עומד להכנס לכאן. לא, אין סיכוי. מה,
אין לו...
|
מנהרה, אור, קצה. צומת.
נחיתה קשה ללא כאב, במרכז של משהו שנראה כמו שומקום. היכל ענק,
לבן כולו, המוחזק ע"י עמודים ענקיים, מפוסלים למשעי. מתבונן
מהורהר בסביבותיי. מנוחה ונחלה? נבל מתנגן מפר לו את השקט
ותורם לשלווה. סביבותיי אנשים רבים, לבושים לבן,
|
ז'אן היה שם. משה היה שם. טניה הייתה שם. רק אני לא. צעקתי
להם: "תעזבו אותו בשקט!" ורק אז הבנתי שאני רק חולם. בהתחלה
רציתי להתעורר, אבל אז חשבתי, זה חלום, אז למה לא לעשות מה שבא
לי? הרבצתי למשה, שכבתי עם טניה, דיברתי עם ז'אן, והתעוררתי.
או לפחות כך זה היה נ
|
"תראה זה לא אתה זה אני/
יש לי בעיות במערכות יחסים/
אני נמצאת בתקופה די קשה כרגע/
אני חושבת שאנחנו צריכים קצת פסק זמן אחד מהשני/
אבל תמיד נישאר ידידים, נכון?"
אחד מהמשפטים המטומטמים האלה או אחרים שהכירה היה מה שהיא
דמיינה לעצמה...
|
האדם הריק התעורר לקול צלצול השעון בבוקר.
הוא קם, התלבש, אכל, שתה קפה שחור, קרא את העיתון, נישק את
אישתו והלך לעבודה.
|
הבניין שקוף כמעט לגמרי, מה שמאפשר לכולם לראות את כולם, תמיד.
כשהגעתי בקבוצה בפעם הראשונה, המנהל ערך לנו נאום "הכרות"
והסביר שמחקרים מוכיחים שככל שלעובד יש פחות פרטיות תפוקתו
עולה. יופי. מעניין בכמה הפוריות שלו הייתה גדלה אם חדר השינה
אצלו בבית היה שקוף.
|
חבלי שירה אחזוני.
מהר, מהר
הב לי עט ונייר
|
כמה הפסדת לעצמך היום
אתה חושב כשאתה עומד מול המראה.
|
העיתונים אזי ישאו קינות,
היכן עוד צדיקים כאלו?
מדוע גורל עיוור בוחר
בצדיקים ישרי יום?
|
קשה לי לראות אנשים גוססים.
המוות הזה מפחיד אותי.
המוות בחיים הזה הוא הדבר המפחיד ביותר עלי אדמות.
אני רואה אותם שוב ושוב,
|
קצוות נפגשים באמצע וירטואלי.
|
ואהבתי את השלג הרך,
נופל ומסתחרר,
בלתי מורגש כמעט,
לבן בוהק של טוהר,
של קור אדיש
|
אני שוכב במיטה.
הלילה באת לבקר אותי.
|
מחשבות נזרקות לחלל האוויר
הופכות כקסם ליונים לבנות
מרפרפות בכנפיהן
עפות מעלה מעלה
עד שהופכות נקודות קטנות
יורדות כגשם עז על הכתב.
|
למה רק לי רחמים,
ולמה רק לאחרים?
|
ידי עוצרת בטבורך,
כעצור אדם בפתח מקדש.
עוד אתגעגע לתפילות.
|
מאז שאני יצאתי מן האדמה הוא נופל ממני. הוא נערם מסביבי כל
העת. לפעמים ניסיתי לעצור אותו, אבל אחרי כמה זמן פשוט לא
יכולתי לסחוב כל כך הרבה והנחתי לו ליפול. שמעתי שהרבה אנשים
ניסו לעצור אותו, להפוך את עצמם לעוף, אבל הם או השתגעו או
מתו. אז ויתרתי
|
וזה לא שלא הזהרתי אותו.
דווקא אמרתי לו: תנמיך, תנמיך את המוזיקה.
לא הקשיב. עוד התחיל לצעוק עליי: "ילד, מה אתה חושב שזה? זה
אירוע פרטי, לך מכאן".
שיעוף הוא מכאן.
|
הבטחות לעתיד ורוד יותר, לפחות בתחום ההודעות הקוליות.
|
|
|
מי זה בעצם האיש
האדום הזה בצד?
הוא לוקח
תרופות?
אמא של קושקוש. |
|
