|
יליד 1986. באסטיונר של יופי, של רגש, של אמת. רוצה
להיות אלוהים כשיהיה גדול. בינתיים מנסה לשרוד...
"איך קוראים לך ילד?" אני מתעשת ונעשה ענייני לחלוטין. המסכן
איבד את אמא שלו, ואני רוצה לעזור לו. "שחר" הוא עונה מבויש.
נוגע באצבעה של יד ימין בשפתיו. "מה השם משפחה?" אני שואל
בסובלנות. הוא מסתכל עליי במבט תוהה, חסר כיוון, כאילו אין לו
שמץ. "איך קוראים לאמא
|
אנו צועדים די קרוב זה לזו, וריח הבושם המוכר שלה, עדין אך
משכר, שב ומערפל את חושיי.
אנו צועדים די קרוב זה לזו, וריח הבושם המוכר שלה, עדין אך
משכר, שב ומערפל את חושיי.
"איזה קטע שנפגשנו." היא שוב מגחכת בעצבנות.
אפילו לזה התגעגעתי - לעצבנות מעמידת-הפנים
|
All things must die. Rich and poor, old and young - death
desolating grip would come for us all. For some it is a
relief, for others a great burden. For him it was both, and
more than that.
|
דן נולד באוטובוס.
באמת... אמו כרעה ללדת בקו חמש, ברווח שבין מושבי הריפוד
המאובק הפונים זה לזה, ביום אביב חם במיוחד, בלב ליבה של
תל-אביב המיוזעת מעבודה של שנות ה-70 ההסתדרותיות, כשמטרונית
מרוקאית זקנה גילמה את תפקיד המיילדת, וצעקה "תדחפי!" להרה
המסכנה, בע
|
"אמא! אמא!" קורא הילד בהתרגשות, "הדוד סם מגיע! הדוד סם
מגיע!" מיד תופסות פני האם ארשת בעתה. היא מביטה עוד רגע קל
בפניו של הילד המתנשף, כמו עדיין מעבדת במוחה את החדשות
המפתיעות - ואז - בבת אחת, כאחוזה תזזית, היא קופצת מן הכיסא,
ובתנועה מהירה זורקת את ה
|
כשאנו אפופים קצף, וידינו מלטפות אחד את השני, התחלנו מלחששים
באינטימיות. היא לא התאכזבה מביצועיי, ולא ממשך הפעולה הקצר.
"למי אכפת?" אמרה בביטול, ואז תפסה את לחיי ונענעה אותם.
"את משקרת..." לא האמנתי.
טולי התרגזה, ותפסה הפעם בלחיי ישבני דווקא, "אני לא."
|
"אז איך היית קורא לעצמך?" שאלתי בייאוש.
"אדם." אמר וזקף את ראשו בעל הפנים העורביות בגאון. "רק אדם.
לא יותר ולא פחות."
|
באותו רגע רציתי לכתוב על זה שיר. לא סתם שיר, שיר מחאה, על
הדגים ששוחים נגד הזרם, על נחום והעולם הכוחני בו אנו חיים, על
החיים בכלל. חשבתי לכתוב הרבה שירי מחאה. שיר על כל השמאלנים
המזויפים שכל מה שאכפת להם זה התדמית שלהם, ובבית הם בטח
מרביצים לילדים...
|
ובאותו לילה, אפילו העננים לא יכלו להרשות לעצמם להסתיר
לכוכבים את המראה היפה ביותר בכל קצוות תבל.
|
מפה כבר ניתן לחזות במימדי ההרס. אני מביט סביבי. בניינים
שלמים נהפכו לאבק - ערמות של פיסות מתכת וזכוכית. בניינים
רחוקים יותר עומדים קרועים... איזו מפלצת יכולה לקרוע בניין?
המוח שלי מתקשה לתפוס - אבל אני נשבע שהם נראים כמו דפים
שנקרעו...
|
אומרים, שבשביל סיפור טוב, צריך נבל, גיבור ועלמה במצוקה. אבל
למי אכפת מה אומרים?
|
איפה נישקתי שפתיים רכות, ופגשו פניי בלחי סמוקה
איכן ליבי פיזר הבטחות, כמו "לנצח תמיד", כמו אהבה
|
הרגש חזק מן הזמן
פוגש אותי בחלומותיי
נושא מתנות מן העתיד
|
שוב הלאימו הכאב, והלבישוהו בשחורים
כל דצריך, ייתי ויכאב - בבכי תמרורים
|
תמימות מביכה אלחש באזנך
ובלשונך הרטובה חשקו שפתותיי
|
עזביני למחשבותי
כי הבדידות נטמעה בי כבר
|
לא טוב היות האדם לבדו
לכן נבראה האשה
כדי לגרום לו להרגיש לבד
כל עת שהוא בלעדיה
|
הבל פיך, כמו נשיקותיך,
תחילתו מתיקות וסופו שכרות
|
היא גנבה לי הכל, אפילו את השרוכים
שבהם קשרתי את השפיות שלא תלך לאיבוד
|
בפינה מתבשם לו משורר
מחפש להטביע משמעות ויופי
משקיף בעצבות מן ועל החרכים
של עולם ריק מלא מילים עקרות
|
האיש שאהב את כולם, לא יאהב עוד לעולם. הוא אהב יותר מדי, וזה
הרג אותו.
|
ללא ספק מדובר בסרט מטריד, שונה ומעניין, המציג את הכיעור
באנושות, ורודף את מחשבותיך זמן רב לאחר שצפית בו.
|
טוב אמיתי, מרוסן בידיהם של אנשים טובים, לעולם לא ירצף כל
דרך, מלבד זאת המובילה אל עולם טוב יותר.
|
קבל זאת! קבל את גורלך! אל תתמרמר. אל תבכה. עמוד זקוף והיה
נכון תמיד לקבל את פני האתגרים, הקשיים והסבל שעוד לפניך.
|
|
|
פעם בארבע שנים
יש אולימפידה,
אנחנו שולחים כל
מיני מתמודדים
שחוזרים מקסימום
עם ארד או במקרה
היותר מחמיא
כסף,
חודש אחרי יש את
אולמפיאדת
הנכים, שכשהם
חוזרים יש מטוס
מיוחד שמביא את
המדליות, אנחנו
הארה"ב של
המדליות.
שזה מרגיע אותי,
כי אם מחר תיהיה
התפוצצות
גרעינית וכל
העולם יפגע,
כולם יהיו נכים,
אנחנו מנצחים את
כולם.
עמוס מהמוסד
מוצא נחמה
בפרוטזה. |
|
