[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









 
טוסט חמאה


אל היוצרים המוערכים על ידי ג'ק אייל בלאק
לו רק יכלה, הייתה עפה עם פיטר פן אל ארץ לעולם לא
כי בתור ילידת 88 , היא מרגישה הולכת ומזדקנת.
לכן, לא פחות ולא יותר החליטה לנצל את הזמן לתיעוד
כל רגע בכתב.
בברכת הנאה,
בלאק ג'ק.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אולי אז היינו רואות שהחיוך הגדול שלה הוא חיוך עייף ומאולץ.
אולי אז היינו רואות שהתשובה "בסדר" היא רק מסווה להרבה דברים
בוערים מתחתיה. אולי היינו רואות אותה מנסה לפצות פה, אבל מטה
אוזן במקום, אולי אפילו היינו גורמות למכתב ההוא להראות אחרת.

אחרי שעה קלה נגמר לנו הזמן, כצפוי, אז ניווטנו את דרכנו אל
המקום אליו היא הייתה צריכה להגיע, ונפרדנו לשלום. "נדבר
כבר..." היא אמרה כעניין של מה בכך וסגרה את הדלת של המכונית.
נתראה עוד חצי שנה, חשבתי ונופפתי ליסמינה לשלום.

דיאלוג
"נו, ובכית?" היא שאלה.
שתקתי. לא הבנתי את מטרת השאלה.
הרי לשם מה היא רוצה לדעת? איזו טובה תצמח לה מפיסת המידע
הזאת?
החלטתי שלא כדאי לערב פה את האמת.

זכרונות
"עמית!"
בשנייה אחת קפצתי מהכיסא, עוזבת את העיתון ואת שאר עיסוקיי
לנוח בשלווה על השולחן.

- אני מבינה. התנאי הוא, אם כן, לחיות בספק?
- בהחלט. אם כי אני בהחלט אדאג לספק לך סיבות להאמין בי מידי
פעם, אך לא אעשה זאת אלא כדי לעזור לך לשמור על הספק כספק ולא
להכנע לו ברגע של פרץ יאוש - לעולם לא כדי להביא אותך לכדי
אמונה שלמה ובטוחה.

חוסר אונים
לא עברו יותר מכמה שניות ונשמעה לחישה נוספת: ''מכוערת...'',
היא הדהדה סביבי.

אימא הסתובבה אליי, לבושה בסינר המטבח הכחול.היא כנראה שוב
מנסה את מזלה בהכנת פשטידת אוכמניות.

הקשב המפקדת הדר! אני יכולה ללכת להקיא? אמרתי ברצינות גמורה,
אפילו שמעולם לא הרגשתי מגוחכת יותר. בחיים לא העליתי על דעתי
שאגיע לסיטואציה שבה אצטרך לבקש רשות לבצע פעולות כאלה, ועוד
לפחד שאולי לא אענה על כך בחיוב, או גרוע מזה - אולי אפילו
איענש על חוצפתי

בממוצע, זו השאלה השנייה ששומעים מילדים אתיופים קטנים, מיד
אחרי שאלת האמונה באלוהים. אלא שזה החליט לדלג על השאלה הזו,
כנראה הניח שאני מהמאמינים. הנחה לגיטימית, הרי הגשם יורד
עכשיו על כולנו.

הומור
"הלו?" ענה לי קול דקיק בטלפון.
"שלום!" אמרתי." לאן הגעתי?"
"לאן רצית להגיע?" השיב לי הקול הדקיק בחשדנות.
"מאין אתה כל-כך בטוח כי רציתי להגיע?" שאלתי את הקול.

נשב ונחכה, רגל על רגל, פאסיביים יותר - פאסיביים פחות ונחכה
לסוף ההוליוודי הפרטי שלנו, עם מוסר ההשכל מהאגדות. בטח שנמשיך
לנחול אכזבות, ללמוד על בשרינו, לחלום על פשטות ולחיות מורכבות
בעל כורחנו, ליפול ולקום וליפול שוב - אבל מה? לא מפחיד מידי
לדמיין סיום א


לרשימת יצירות השירה החדשות
מעיל עבה וקשיח של איפוק והפנמה
ונעליים שאני לא לגמרי בטוחה איך נכנסתי אליהם.

וברגע אחד של אופטימיות זו
שולח זה קרן זעירה של אור,
מעין ניצוץ ממקום רחוק מהאופק
אושר? הייתכן?

חברו יאוש ואובדן ופחד יחדיו
החלו מתדפקים על דלתות לב

חוסר רגישות עליז במיוחד
משתולל ומהרס.

מכונית עברה משמאל
ועוד אחת
כביש סואן ניצב מולי בדממה.

אבל זה תמיד כואב -
להשאיר דברים מאחור.

החלטות נפלו, ולא בידי
דעות נאמרו ולא היו מעולם

כה הרבה הורדתי מעליי,
ועתה אני כה קלה

בחידוש, בעיצוב
אל מול ראי של עולם
עמוד ביושר
קומה
ולבב

ביקורת
כי כשתחושת השליחות כבר אינה מורגשת
וכולם פה משתינים עליהם בקשת
זה מופרך להישאר אתיקן חולה דרשת

מדוע ידיי כבולות?
ואולי -
אולי בעצם השעה מאוחרת?

ולכשתבחן את ההווה,
בחשש תשאל את עצמך - מה יהי הלאה?

ארספואטיקה
כשהם לא מאושרים הם כופים על עצמם את האושר
הם שומרים באנוכיות את הרגשות לעצמם
או שלפעמים משתפים את הנייר

פעמים, לרבות ברגע זה ממש
העולם מתגמד - משתטח

ואם המזל יאיר לנו פנים, אני אאבד אתכם בדרך
באיזה צומת דרכים מזדמן

שואה

בחמש דקות אחרי חצות
פסעה לה דמות שחורה
בצעד איטי.

בין משכני ומשכנך יש מן הבלתי נדלה והחסר תחתית -
בין משכני ומשכנך באר.

רעש צמרות העצים המתנודדות ברוח בקע מתוך הדממה השלווה,
וריחו של הים הורגש באוויר.

כזה שבלעדיו אנו כולנו
איננו חלקים שהם עולמות ומלואם
באותה התמונה הרחבה.

אכזבה
ובמרוצתו, בחולפו, בהתקדמותו
רצה -
ונותרת אתה אתה.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
העץ הזה הפך אינסופי. אני ממשיכה יחד איתו, נוגעת בכריות
אצבעותיי בגזע המתעקל, מצפה לרגע שבו אגיע לקצה, אבל אני לא...

רגע מתאים לדבר, הא? יש בכלל אחד כזה? נראה לי שרוב הניסיונות
האחרונים מלמדים שלא.

זה הכל מתחיל מהתחלה, כאילו לא למדת מזה שום דבר, ושוב לבד,
ושוב תרחישים בראש, ושוב להשתגע,ושוב ללכת לאיבוד, ושוב לא
אכפת ושוב להתעורר מול התקרה.




"מי המשועמם
שכותב את
הסלוגנים
המטופשים האלה?"


תרומה לבמה





יוצר מס' 21741. בבמה מאז 4/4/03 23:29

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לג'ק אייל בלאק
© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה