|
Anabelle-Lee
my PAIN is my ART
הוא מעליי, היא בדמיוני
הוא תשוקותיי - היא אהבתי
|
"הכאב יעבור ברגע שתחתכי", הוא אומר
ואותי זה רק שובר,
כי הוא לא יודע מה אני מרגישה
כי הוא לא יודע שאני כבר שבורה.
|
בוהה לכיוון לא ידוע
ותוהה,
ורוצה שוב להרגיש את הכאב, אך לא יודעת מדוע.
|
שניה אחת בחיים
בכי עז פורץ בשניה הזו, לעיתים,
בשעות הערביים בין הדמדומים.
|
הוא גילה את סודה,
את יגון ילדותה
|
"עינים עצובות", זה מה שהוא אמר,
ומאז הרגישה היא שעולמה נקבר.
כבר יומיים שלמים יושבת בביתה
ודרך המראה מביטה בעצמה.
|
החושך מתקרב, נשימות על עורפי
הנה הוא פה,
ליידי.
|
קרניים חודרות, שורפות את ליבה.
לאט מתרגלת, אך לשמוע אותם היא עדיין ממשיכה.
הקולות בבטן, ומשם לראש,
עוברים לליבה, וגם הוא מתחיל לחשוש.
|
שחור מופיע לי בדרך כלל בלילות,
בין שדות הקוצים ונשמות בודדות.
בין אהבה לשנאה,
ביני, בינו, לבינה.
|
ושוב הבדידות וחוסר האהבה
וחוסר היכולת שלה לתקשר עם הסביבה.
תקופה מלאה העוסקת במחשבה,
על ההוויה הנעימה.
|
|
|
אל תגידו לי מה
לעשות, אוקיי?
אם יתחשק לי
להציע סלוגן
מתחכם נוסף
לבמה, אני אציע
סלוגן מתחכם
נוסף לבמה. אם
לא יתחשק לי
להוסיף סלוגן
מתחכם נוסף
לבמה, אני לא
אוסיף סלוגן
מתחכם נוסף
לבמה. ברור?
הרוסיה שמשתייכת
לסוג השני |
|
