|
11.2016
רכון ראש אל תוך בטני
ומרפרף בעיניו
ומושך לדחוף
|
אני ארון סגור
עבור
כל
מי
שמחליט לנסות
ואוזר קצת אומץ
ומתנצל כששואל
|
משחקים על שטיח
עליו מודפסות קוביות
לבנות ושחורות
שחורות ולבנות.
|
הרוח הזו,
הצוררת
יש בה הכול,
ואין בה מנוחה.
|
פעמוני אוטו גלידה
מבטיחים באוזניי שישובו
גם מחר
|
והם צורחים פתאום,
דמעות מדממות,
מכתימות בד
בעצב.
|
בשבילי
זה עוד חלון הזדמנויות
להישכח בו,
להתפספס
|
כל מה שנלגם,
על הים.
בלי יד ענקים
שתהיה זדונה או בוטחת
|
לא רוצה לחזור.
אל אותה הרגשה,
ידועה ומוכרת, ואותה
מצגת חיים עלובה,
|
ג'ק מסתתר מאחורי
שפתיים תפורות,
עניבת פרפר,
ומדים של רב-מלצרים.
|
מי אני שאחליט, באיזה צד לחיות,
הרי אדם הוא רק אדם.
ואני - קצת פחות.
|
לא בסמטה חשוכה
לא לבד,
אלא, כשכולם מסביב
והשמש מכוונת
|
ולהיעלם אל קטע זמן
שאין בו התחלה או אמצע.
סוף דווקא היה.
|
הם מכופפים לי את היד,
ואני מיישרת.
שוב מעקמים,
שוב מתקנת
|
זו אני
שמנסה להתענג
על כל חיוך שלא באשמתי.
|
נתפס לי בכוונת
נער המתעטף בפרוטות לחמו,
ומציץ על ההיא שעל הבמה
והיא כל כך ידועה ומוכרת.
|
ואמתין בגפי
עת יפלו האפורים הארורים
|
המחסניות שלי מלאות במילים
שהייתי רוצה להגיד לך.
מנסה לרוקן, למלא בשתיקה.
אבל זה שואב אותי.
|
השתקפותי תיחשף
רק כשיגיע מבטי
לשמיים.
|
ואותה חתיכת שמיים
ניבטת מהחלון בכל בוקר
ובזכותה אני אני
|
חשבתי לא פעם לאן הוא נודד בלילות
הרי לא יכול להיות שהים נאמן ומסור כמו שנדמה
והוא אינו מטייל לבדו לעתים.
אולי הוא נשפך אל שעות אוהבות
|
רוכנים אל הנהר
והשמש שורטת אותי
בצידי עיניי
מלאי כפות מים
|
וכשנמלטתי מצלי שלי
ברחתי אל החדר
|
האם התלבטתי
או רק ידעתי שני צדי מטבע
ששרק תוך נפילתו-
בטוחה על הצד העצוב
|
סימפוניות של פרחים
יתפוגגו אל עיניי
ימאיסו את עצמן עליי
|
בעמדי,
מול החלון המטונף
ממלמלת
|
גם אני ניסיתי פעם לשיר,
ולא נותרתי אילמת.
אבל נזרקתי חשופה
כמו ניצרה מושלכת.
|
בצחוק מאולץ
ורסיסי זכרונות-
גם לכשגדלתי
קטונתי.
|
שעונים על שולחנות ונעשקים,
מפאת קוצר הזמן
|
בינו לבינו היה חליל צד
וגדל ולמד,
שבאימון קדחתני
יצמח עד צמרות העצים
|
משהו שם מתערבב לי.
אני אבדוק את האותיות הקטנות
של השורות האחרונות
בין כל המשקאות הזרים.
|
נמצאתי כאן
על מצע לחישות
חלושות
|
לו רק היית יודע,
שיש לי גישה בלתי מוגבלת
אל המחשבות שלך
|
אז אדע להבדיל
בין קרעי שמים,
לאדוות הים.
ואראה את האור כי טוב.
|
אולי בגלל
שבעת ההיא, הרחוקה -
היית כל כך בלתי מושגת,
אולי דווקא בגלל המרחק
|
אולי זה אותו
עץ זקן מסכן
המפורר עליו באלגנטיות
|
את הבוקר של מחר
יפתח לי ספל קפה,
|
ההיא שלא ידעה,
שלא רצתה לדעת.
שלא רצתה לגעת
|
נצנוץ של שבר
עקב של מושג,
מדוע דווקא אליי
|
יושב על הספה הלבנה ושותק
כמו לא יודע.
ושותק.
|
בין יום לצהריו האפורים
עדיין לאט,
וכבר לא יודעת
מה צריך ליפול.
|
ואני,
כמדלגת ביניהם קצת אקפוץ,
קצת אבין
שליפול אל בטנם זו לא המטרה
|
ואז הוא ישוב אליי,
קוטלת הקנים שלו.
מתאמץ ונזכר שלא
להדס ברגליו.
|
אני מתרצת וקופצת
בין שברי זכוכיות
בקלילות שכמעט בלתי נסבלת
ואנחנו שותקים.
|
שבויה
ברחמיה שלה ונרתעת
מהפחד וגלימתו
על צורותיו.
|
פרקי ידיי
קשורים
אל קרסוליים
ובעמידה כנועה זו,
|
ממרומי גילי המופלג,
מצחקקת בלעג
בהתנשאות ידועה לשמצה.
|
לגמתי מספל הסקרנות
ונחוור לי
כמה שנחוור לי
שהם לא רואים בי אלא
בובת ראווה
|
אורב
מפיל גופי
על יצועי.
מדביק לשונו אל חיכי.
|
רק שנים אני זוכרת,
מונה את מספרן
מהסוף להתחלה
|
לוקח אותי, דמעת הזקונים
אל חיקו החסר
|
זה בורח ממני
כמו נחל בין אצבעות
של כף יד מהססת.
בריצה קלה שלא ארגיש ולא אשמע
זה נרתע ממני.
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
אני, לשם שינוי,
בעד דעות
קדומות! ממה
יעשו כל האנשים
המשעממים האלה,
שנלחמים בדעות
הקדומות,
בלעדיהם?
אז בבקשה,
תתחשבו, קראו
לחברכם הומו
כשהוא מתנהג
ברגשנות, ואנא,
אחיי יוצאי
ספרד, תמשיכו
להתנהג כמו
מפגרים
אני |
|
