|
11.2016
רכון ראש אל תוך בטני
ומרפרף בעיניו
ומושך לדחוף
|
אני ארון סגור
עבור
כל
מי
שמחליט לנסות
ואוזר קצת אומץ
ומתנצל כששואל
|
משחקים על שטיח
עליו מודפסות קוביות
לבנות ושחורות
שחורות ולבנות.
|
הרוח הזו,
הצוררת
יש בה הכול,
ואין בה מנוחה.
|
פעמוני אוטו גלידה
מבטיחים באוזניי שישובו
גם מחר
|
והם צורחים פתאום,
דמעות מדממות,
מכתימות בד
בעצב.
|
בשבילי
זה עוד חלון הזדמנויות
להישכח בו,
להתפספס
|
כל מה שנלגם,
על הים.
בלי יד ענקים
שתהיה זדונה או בוטחת
|
לא רוצה לחזור.
אל אותה הרגשה,
ידועה ומוכרת, ואותה
מצגת חיים עלובה,
|
ג'ק מסתתר מאחורי
שפתיים תפורות,
עניבת פרפר,
ומדים של רב-מלצרים.
|
מי אני שאחליט, באיזה צד לחיות,
הרי אדם הוא רק אדם.
ואני - קצת פחות.
|
לא בסמטה חשוכה
לא לבד,
אלא, כשכולם מסביב
והשמש מכוונת
|
ולהיעלם אל קטע זמן
שאין בו התחלה או אמצע.
סוף דווקא היה.
|
הם מכופפים לי את היד,
ואני מיישרת.
שוב מעקמים,
שוב מתקנת
|
זו אני
שמנסה להתענג
על כל חיוך שלא באשמתי.
|
נתפס לי בכוונת
נער המתעטף בפרוטות לחמו,
ומציץ על ההיא שעל הבמה
והיא כל כך ידועה ומוכרת.
|
ואמתין בגפי
עת יפלו האפורים הארורים
|
המחסניות שלי מלאות במילים
שהייתי רוצה להגיד לך.
מנסה לרוקן, למלא בשתיקה.
אבל זה שואב אותי.
|
השתקפותי תיחשף
רק כשיגיע מבטי
לשמיים.
|
ואותה חתיכת שמיים
ניבטת מהחלון בכל בוקר
ובזכותה אני אני
|
חשבתי לא פעם לאן הוא נודד בלילות
הרי לא יכול להיות שהים נאמן ומסור כמו שנדמה
והוא אינו מטייל לבדו לעתים.
אולי הוא נשפך אל שעות אוהבות
|
רוכנים אל הנהר
והשמש שורטת אותי
בצידי עיניי
מלאי כפות מים
|
וכשנמלטתי מצלי שלי
ברחתי אל החדר
|
האם התלבטתי
או רק ידעתי שני צדי מטבע
ששרק תוך נפילתו-
בטוחה על הצד העצוב
|
סימפוניות של פרחים
יתפוגגו אל עיניי
ימאיסו את עצמן עליי
|
בעמדי,
מול החלון המטונף
ממלמלת
|
גם אני ניסיתי פעם לשיר,
ולא נותרתי אילמת.
אבל נזרקתי חשופה
כמו ניצרה מושלכת.
|
בצחוק מאולץ
ורסיסי זכרונות-
גם לכשגדלתי
קטונתי.
|
שעונים על שולחנות ונעשקים,
מפאת קוצר הזמן
|
בינו לבינו היה חליל צד
וגדל ולמד,
שבאימון קדחתני
יצמח עד צמרות העצים
|
משהו שם מתערבב לי.
אני אבדוק את האותיות הקטנות
של השורות האחרונות
בין כל המשקאות הזרים.
|
נמצאתי כאן
על מצע לחישות
חלושות
|
לו רק היית יודע,
שיש לי גישה בלתי מוגבלת
אל המחשבות שלך
|
אז אדע להבדיל
בין קרעי שמים,
לאדוות הים.
ואראה את האור כי טוב.
|
אולי בגלל
שבעת ההיא, הרחוקה -
היית כל כך בלתי מושגת,
אולי דווקא בגלל המרחק
|
אולי זה אותו
עץ זקן מסכן
המפורר עליו באלגנטיות
|
את הבוקר של מחר
יפתח לי ספל קפה,
|
ההיא שלא ידעה,
שלא רצתה לדעת.
שלא רצתה לגעת
|
נצנוץ של שבר
עקב של מושג,
מדוע דווקא אליי
|
יושב על הספה הלבנה ושותק
כמו לא יודע.
ושותק.
|
בין יום לצהריו האפורים
עדיין לאט,
וכבר לא יודעת
מה צריך ליפול.
|
ואני,
כמדלגת ביניהם קצת אקפוץ,
קצת אבין
שליפול אל בטנם זו לא המטרה
|
ואז הוא ישוב אליי,
קוטלת הקנים שלו.
מתאמץ ונזכר שלא
להדס ברגליו.
|
אני מתרצת וקופצת
בין שברי זכוכיות
בקלילות שכמעט בלתי נסבלת
ואנחנו שותקים.
|
שבויה
ברחמיה שלה ונרתעת
מהפחד וגלימתו
על צורותיו.
|
פרקי ידיי
קשורים
אל קרסוליים
ובעמידה כנועה זו,
|
ממרומי גילי המופלג,
מצחקקת בלעג
בהתנשאות ידועה לשמצה.
|
לגמתי מספל הסקרנות
ונחוור לי
כמה שנחוור לי
שהם לא רואים בי אלא
בובת ראווה
|
אורב
מפיל גופי
על יצועי.
מדביק לשונו אל חיכי.
|
רק שנים אני זוכרת,
מונה את מספרן
מהסוף להתחלה
|
לוקח אותי, דמעת הזקונים
אל חיקו החסר
|
זה בורח ממני
כמו נחל בין אצבעות
של כף יד מהססת.
בריצה קלה שלא ארגיש ולא אשמע
זה נרתע ממני.
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
"רצח זה בשר!
רצח זה בשר!"
קניבל מבולבל
בהפגנה. |
|
