|
מסתבר ששוטרים לא כותבים רק דוחות, הראיה לכך היא
בדמותו של איציק מזרחי, איש משטרה מחיפה אשר יצא
מרחם אימו עם נשמה לירית, בנוסף הוא טוען שהוא נצר
לאחרוני האנשים שנולדו בעידן התמימות.מעלה את כל את
כל מאוויו על הדף כתרפיה עצמית.
אני עומד חסר אונים
בתוך האופל השליו
|
בתהום ליבי שוכנת (נמה)
אהבתי אלייך
|
סביבך מבקשייך
וליבך לא אותם יבקש
|
בראש מורכן נותרת בלב מלכותך
|
ונותרתי לתאר גופך הלבן
כשלג בשיאם של הרים
|
עינייך הירוקות בחושך,מחממות
נשמה קרה
|
כשתאבי לטעום דמי
צבעי דמותך בצבעי ארצי
|
הבל צביעות סמיך
היתמר אל שמי עולמך
|
בעתו של חורף סגריר ואפור
עיניים כחולות מיקדו מבטם
וצבען הבוהק הסיגני אחור
למען אחזה בגופך המושלם
|
זיו שכינה עלומה פרשת לעמך
ממעל כיסא כבוד שם מלכותך
ויהב נשמת לב יהודי לשמך
נטפה פליאת נהי חרדת אמונתך
|
ניצבת זקופת קומה
מעבר לא מושלם
|
מחולות משטמה שיצאו בעירי
התמרו אלי על כנחיל
|
מסכות רבות על פנייך
היכן היא דמותך
|
צעדיי גמעו מרחקים
כשעזבתי את נופייך
|
עת ידייך לטפו בשערי
נשמעו הלמותיו של לב אפל
|
שפתיים קרבות במרחב כבירים
מתמזגות בשיכרון
|
כלאי המבודד הוא
לך בית וקן
|
ריחו המשכר של הגשם
מתמזג ביופיך הפראי
|
ולבנה מביטה בערום ועריה,
מבליטה באורה את גופך הלבן
|
היאוש שהכרת זה מכבר
לא שיבר את לוחות לבך
|
ימי תקווה מתמעטים
ואני משווע לאור
|
עינייך הכחולות זועקות
אהבה
|
אופל רוחש שנסדק מקולי
ספג לתוכו את מכאובייך
|
עינייך הכחולות מביטות מתוך הסבך
|
בנפלאותיך כוננת עם חיים
בחסדיך נחלנו ארץ מקדש
כביר שמך בארץ אבות
וממעל נטרת שכינתך לנו
|
אמת מציפה את גופך
ומאירה את מחשכי רוחי
|
|
|
