|
ועכשיו חיים, כאן ועכשיו
לצמרת תיפסתי, דגלים של כבוד תארים וממון על הפסגה
הנפתי. והיום כול שברצוני לשחזר אותן שניות מועטות
שהשאירו חותם, פעם קראנו לזה הווה.
"נמצא כאן שאול מהשכונה שטוען שתשמח לראות אותו", שמעתי את
המזכירה באינטרקום.
"תכניסי אותו", נשפתי בכבדות.
מחשבותיי לקחו אותי לילדותי לחופשת סוכות, ואני בן 7.
|
בפתח הדלת עמד ילד ובידיו זר פרחים ענק. אולי נראה הזר ענק
בגלל הילד הצעיר, שאחז בו. "משלוח פרחים" אמר והושיט לי את
הזר, קפאתי במקומי מול הזר המושט. הילד חזר ואמר "משלוח פרחים,
אדוני" וכמשותק והמשכתי לעמוד, לא מסוגל לזוז...
|
יוהן חלף על פנינו משפיל ראשו, נמנע מלהביט בנו.
|
הרחוב השקט שרד את שיני הזמן, כמו גם בית הדירות המטופח
בקפדנות, כיאה לדוברי האידיש והגרמנית שמילאו את המקום. פעמון
דלתה נשמע כצלצול כנסייה מרוחקת.
|
שתול לי בעציץ
חושב ומציץ
בזרועות פתוחות ממצמץ לי בשמש
באגלי הטל נשטף
|
ועדיין חייב להוכיח
חותר מצליח ולא מניח
בתחרות כוחי מנציח
בעניבה וחליפה קר ומנוכר
אדיש ולא רגיש
נצחוני הושלם
הפכתי מושלם
|
פעם אהבנו
פעם היו סערות ענק שדעכו
פעם בערו השריפות שכובו
פעם רעדה האדמה שרוסנה לה
|
נעטפה נוקשותי ברכותך
עת החלקתי לתוכך
לגוף אחד פוסלנו
דבקו שפתותינו
אחד הבל פינו
|
תמיד היא שם הדלת הזאת
אטומה וממוסגרת חלק מהחדר
בשתיקה רועמת יודעים כולם
אסור לפתוח אותה
|
בארצות רחוקות ביקרנו
התרגשנו וסיפרנו
בערים הגדולות כבר היינו
נהנינו וסיפרנו
|
אין דעתו של הקברניט הלכוד בסופה נתונה לניווט אלה רק לשרידות,
וכמו כל קברניט טוב הוא יודע שלא ניתן לברוח מהאזור, אלא
חייבים להילחם ולהפנות את החרטום אל הגלים לעבר הרוח, חלילה לא
לברוח, כי אז ינוצח מעוצמת משברי המים באחוריו... רבים שורדים,
מעטים נופלים חלל
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
תגידו חברה,
בנות מפליצות?
"השנון" בתהיה
פילוסופית |
|
