[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היוצרים המוערכים על ידי איתי גרופר
"ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר"
                                             
(לאה גולדברג)




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
"רק תקשיב", הוא אמר לי, ואני לא שמעתי כלום. "תקשיב לשלווה
הזו, המדהימה". ניסיתי להקשיב וכל ששמעתי היה טרטור מנוע של
אוטו, זועק ממרחקים.

הטלפון צלצל. הוא לא האמין. הם אמרו לו שהוא זכה בשואב אבק.
הוא פשוט לא הבין. הוא לא היה מוכן. הוא תמיד ניסה ואף פעם לא
זכה. הוא דפק באושר על השולחן. וכן, הוא גם בכה.

"את מי היית לוקחת לאי בודד?",
שימי התחיל עם משחקי החברה המאוסים שלו,
"את דייויד בואי או איגי פופ?"

ושוב חלמתי שאני נופל. נזרק באכזריות לתהום חסרת תחתית, רק
בכדי לגלות שאפילו לה יש תחתית, ואפילו אליו אני מגיע. עצמותיי
השבורות נאנקות מעוצמת ההתרסקות, ופי המדמם לוחש "תודה",
ונאלם. שוב חלמתי שאני נופל, רק כדי לגלות שאני ער.

מנהטן, אוגוסט 97', והעולם שבחוץ נראה לא-רלוונטי. נכון,
האקלים הקייצי הפגין חוסר-יציבות מרגיז, המחירים בכל-מקום היו
בשמיים, ובעולם שבחוץ התרחשו כמה זוועות איומות באמת. מנהטן,
גדושה לעייפה בתיירים נמרצים ומהגרים רצוצים, התעסקה בעיקר
בעצמה. היא עשתה זאת נפלא


לרשימת יצירות השירה החדשות
נפגשנו בגן-עדן,
את, אני ואלוהים,
את בכית, אמרת שאת מאושרת,
זה באמת היה גן מדהים.

לג'ונגל יש חוקים משלו,
יש חוקים שפשוט אי אפשר להסביר,
כן, לג'ונגל יש אלים משלו,
יש אקלים די אלים שקשה להגדיר

טילים נופלים על חיפה,
יושב בתל-אביב, כותב,
איך הסכסוך שוב מתלקח,
כמו אריה שמתעורר רעב

זוהי ציונות מודרנית,
זהו המילניום החדש,
לא מחכים לגאולה,
לא בונים שום בית מקדש

אז מה עכשיו,
אנה?
רכבת המציאות
הולכת וקרבה,
מוצאת אותך
קרועה מבכי,
על רציף האכזבה,

מה אתה אומר לי, בוקר חדש?
דבר אליי ברור הפעם,
אל תצעק, אל תלחש,
עטוף אותי לאט, שקט, יפה

גיבורים, כמו ברברים,
הם עניין די יחסי,
ואני מודה כי אכן עצמתי עין,
האדישות מחלחלת כמו רעל ארסי,

אל תביט בי שותק, דף שלי,
כולם שותקים אליי
בזמן האחרון,
בוא וניתן ידיים, נתחבק,
נאוורר איזה שלד,
מקרקעית הארון.

הגיל, הגיל, הגיל... חשבה,
ביום לא טוב אפשר לראות שלושים,
אהבה, כאב, כבוד, תאווה ואכזבה
עד שפשוט נמאס מאנשים.

אל התעלה שמתחת לדירה הראשונה שלי,
הייתה מגיעה, בכל ערב, בכל מזג-אוויר,
בחורה צעירה, שנראתה מבוגרת,
היה לה מבט עצוב ושביר

"אני רוצח את האתמול בשם המחר",
אמר בחור בשם אדי, קצת לפני שגמר,
הוא שתה המון וודקה, ועדיין היה לו קר,
קר מכדי שיוכל לשתוק

ובנימה אישית יותר
הייתי רוצה לבקש,
אלו הם החיים הראשונים
שזכורים לי,
ואני קצת מתרגש,

כשמותר לך לשכוח,
ואתה זוכר,
למרות הכל,
שוב מפסיד
או מנצח,
היום נלחם
עם האתמול,

ועל הבמה,
מישהו מקריא שיר,
נזכר,
מישהו אחר שר
על שלום,
כמו הספד מייגע
לשברים של
חלום,

כשהתעוררתי היום בבוקר,
הערב זה-מכבר ירד,
כבר כמה שבועות שאני חי בחושך,
כבר כמה שנים שאני לבד,

כמה יקר זה
ליהנות,
כמה קל
לחוש עני,
בעיר תמיד
תהיה משני.

על גדות נהר הסיין
שם ישבתי גם כתבתי
לא בכיתי
לא מחיתי
כשנקפו להן השעות
בשעוני,
על גדות נהר הסיין
שם ישבתי גם חשבתי
למה גדל להיות הילד,
שתמיד היה
אני.

לא התכוונתי לאהוב
יותר-מידי,
רק לאהוב,
וזה לא יצא כמו שרציתי,
זה לא עבד.

איש ללא טלוויזיה - מה הוא אומר?
על מה כבר יחשוב? על מה יוכל לדבר?
בבואו לתקשר עם מכריו בעולם,
יעמוד הוא נבוך, אילם ומגומגם.

היי מתוק,
הרבה זמן שלא
כתבתי אליך,
אבל גם אתה
לא ממש כותב,
ובמכתב האחרון,
ליד השם שלך,
לא חתמת ב'אוהב',

ברגעים הקשים, כשהדרך נראית חסרת כל מוצא,
קח אוויר ידידי, קח אוויר,
אם הפסדת באיזושהי תחרות ריצה,
זכור שיש יותר בחיים מלהיות מהיר

נחום תקום,
תקום כבר,
זה לא הזמן
להתבטל,
מהחלון של
החיים שלך,
כבר רואים את
אלף-עזאזל,

מפשיט את עצמי
ומיילל שקר,
זה מרגיש, פה ושם,
כל-כך מיותר,

סדרי עולם

ליתוש אין מוח, יש יצר הישרדות,
עושה רק מה שצריך בשביל להעביר עוד יום
מבלי למות

אם החיים אינם
אלא מסע בודד
לעבר החידלון,
אז מהי הצלחה?
מהו כישלון?

ריגשי, ריגשי,
מה יהיה איתך
הסוף?
כמה סלעים
חסרי-נפח,
תוסיף ותדחוף?

בסופו של הספר, בקצו של היום,
שמי ראשך נצבעים בסגול ואדום,
במעמקי הנפש, בתעתועי הלב,
באורות נוצצים או ברפש,
בכוכב הצפון המהבהב


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
זה לא מקום שמח, אמסטרדם, לא בחורף. למעשה, זה ההפך מזה. זה
מקום שמנסה להיות שמח בכוח, למרות שהוא מלא בעצב. וזה עצוב.

נסיעה לילית דרומה, הרחק מהאזור המוכר. אני כמו בורח, למעשה
נשאר. השלטים שבדרך נוסכים חשיבות, מספרים לי על קילומטרים של
חושך, של אוויר, של עצבות.

בחלומי חזרתי
לניו-דלהי,
עומד יחף
ומתמקח
עם הודי גידם,
חצי אילם,
ודי קירח,




אל הארכיון האישי (22 יצירות מאורכבות)
שלי, בואי
מכות!



בוליביה.


תרומה לבמה





יוצר מס' 1386. בבמה מאז 16/12/00 4:28

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאיתי גרופר
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה