|
אתם כאן בשביל היצירות,
לא בשביל גוף שלישי.
אז תהנו,
תשאירו הודעה.
נ.ב
סדרו בסדר כרונולוגי, רבאק.
הם באים, שהאל יעזור לי, הם באים.
|
השענתי את ידי על שולחנה ואת סנטרי על ידי. "אני לא יודע מה
עיניי אומרות, אבל אני מרגיש מוקסם."
היא חייכה ואמרה "עכשיו ראית את הפנים הנבוכות שלי."
"רק יותר מוקסם."
"ומה עם מקסים?"
"מקווה להיות, אולי כשאגדל." חייכתי חיוך מלא בדימוי עצמי.
|
מסתכל סביב, קיר, קיר, קיר, ספה. הספה נראית מעניינת. הישבן
שלי מתעניין עמוקות בספה בזמן שאני בוהה בטלוויזיה.
|
לפני עידנים רבים, כשהמין האנושי נולד, איתו נולד הסוף. הסוף
הייתה ישות בלתי-מוסברת שהיווה את הסיום לכל דבר, יצור ואירוע
בחיי האנושות.
|
נראה לי ש
לא באמת
קיימים
שירי בדידות
|
אולי הראשונה,
אולי השלישית, אבל בטח
מהראשונות ב-
מדבר הרגשי הארור הזה.
|
כמה רגש
תעכל וכמה
תכווץ
כמה תעצור
נשימתך
כמה כוח.
|
מתוך שלושת האנשים אותם
הייתי רוצה לפגוש, אפלטון אחד מהם -
סתם כדי שאוכל לצחוק איתו
על בית המראות לו
|
לימדת אותי שאם
כואבים במשך מספיק זמן
לפני הסרת הפלסטר
(אספלנית היית אומרת)
|
להפוך את עולמי
ואולי את שלך
ולראות מה באמת למעלה ולמטה
איפה שמיים ואיפה ארץ
|
Upon the silence of homes,
Of people in fear,
Silent screams of justice
Force their way into searching hearts.
|
מוחי
(לצערך לא לבי)
כל היום נוסק ומתרסק
בעדינות
באלגנטיות הראויה
לשקרים
ותקוות
מבוקרים בקפידה.
|
ובדמעת האדם המבין
כמה שונה הוא
משאר השחקנים במחזה
הארוך מכולם,
|
תן 2500 שקלים
קנה עצמאות
בדידות
40 מטרים מרובעים של
|
בשבילכם,
אני הר מושלג,
רם ומכוסה שלג,
שכבות של קור
המגנות עליי.
|
בזמן שמצמיד אני
את ראשך לכתפי, יקירתי,
הביטי לשקיעה.
היום נגמר.
|
ויש לו עיניים חומות עצובות
של ילד שמחפש בלון,
אך מתנחם בעובדה שיש
שיש לו את ה"למה".
|
אך עדיין פעם בחודש
או שבוע
יש לי צפירה עתיקה
בת דמעה אחת ו-22 שנים
|
נפש חקלאי צנוע
שוקטת בתוכי.
|
רק עוד קצת,
ותהיי מנומנמת בזרועותיי
בזמן שאחשוב שאת הסרט המדהים אליו נכנסתי
עם כרטיס שמצאתי במקריות בספר ששנינו אוהבים.
|
את המחר אנו נכלה בצעדים מפוזרים
נלך מרוחקים מרחק מהונדס רגשית
וכמו שתי צוללות חירשות
נמשיך להיתקל אחד בשנייה
|
הגומות שאת מציירת לך בחיוך
גורמות לי לשאול את עצמי שאלות
עליהן איני יודע כיצד לענות או
האם בכלל אני אמור
לענות.
|
"ויאמר ה' לעמו:
ותחיו בארצכם בשלום ובטוב
עם הגרים, למען ייטב לכם בארצכם שהורשתי,
ארץ שפע, זבת חלב ודבש."
|
והם לא ידעו.
לא ידעו כי
יצרתי שני צדדים למטבע ושתי פנים
לנפש.
|
חללי אש לעתיד
רצים כלפידי אימה
בחיפוש אחר חיים,
בחיפוש אחר עזרה.
|
היום לא תוכלי לגרום לי לזייף אפילו
קצת
כי את רק מאזינה
ואני עכשיו מנגן רק לעצמי.
|
אך היום, כמו נכה
הלוקח מעצמו את מאור עיניו
כדי לא לראות את גופו הלוקה,
ממך אעשה לי
דמות ללא פנים,
לב ללא שם.
|
אינני בטוח כמה זמן
אני נלחם את המלחמה הנדושה
והאינסופית שבין האדם לעצמו,
אך אני סבור שאצלי כלי הנשק
חדים הרבה יותר משל
האחרים.
|
מולקולות
עוברות מתחת לרדר
מתנגשות אחת בשניה
בגיצים קטנים של
היכרות
|
ומה תאמרו לתינוק הנולד?
תאמרו, זה לא תמיד היה ככה,
תבין, פשוט, עם הזמן.
תגידו, אנשים רבים ישברו לבך,
רבים הקרובים אליך שיאכזבו אותך.
|
גם כלב ההצלה
הכי אמיץ בעולם
יברח ברגע שיבין
שלמרות שהוא חיוני
|
כי הרי ירח כה בהיר
והכל כל כך מואר
כשהיא מחבקת אותו בקרניים
המלטפות שלה.
|
ישבתי על פסגתנו,
חיכיתי לך
ולזריחה שתאיר
|
אמר שזה
לא הקטע שלו,
לא טמון בו.
|
את הראשונה,
שקיבלת על עצמך להיות זו
שתוציא אותי מהעטיפה,
לקחת אותי מעץ חג המולד העצוב
וביקשת רק שאוהב חזרה ואהבתי
ואהבנו כמו שאני מקווה שאוהב עוד בחיי
ובסופנו דווקא ממך מנעתי את הזכות לראות אותי
מתפרק לדמעות במו עינייך הירוקות-מתוקות
שלך.
|
בפניה השבירות,
תמצאו חיוך כה רחב,
שנועד לחייך לתוכו
את כל עולמכם
ולחייך לעולמכם
את מה שאתם כה
צריכים.
|
ואנחנו בסינקופה שלא נגמרת
מהרמנת ספקות לאוויר
קליל שמתנדף בנינו
|
את הכי מיוחדת שיש,
וזה אני לא אומר לכל אחת מותק.
אני אוהב אותך כפרה שלי!
אוהב אותך יותר מלגרד
ת'זיפים שלי, יותר מהחבר'ה שלי,
כמעט מעדיף אותך על חפיסת סיגריות!
|
אנחנו כמו גשם
ללא סערה.
סמול טוק של אהבה.
|
והוא בוכה וצורח,
ללא הפסקה ולא מנוחה,
והדמעות זורמות על גופו,
כמעט כמו שנפשו ניקזת.
|
מחר בבוקר את אולי
תרצי ללמוד בלט ב
סטודיו ישן ברוסיה
עם נעליים רכות
ומראות מוכתמות
בתהילה
|
את רוכנת מעל השולחן ומסדרת שיערך
מאחורי אוזנך ואני נוטה לכיוונך כמו פרחים
שנוטים לשמש בעת זריחה ונושק לך
קטנה על האף.
|
צדיקים.
צדיקים אלו
המקיימים דרכי ה'.
|
נתנו לי לידיים נשק קר
ובמשך הרבה חודשים
לימדו אותי לסבול
ואני חשבתי לי
כך אני כמו אבא
מבוגר.
|
וכשהבלדה שלנו תגיע לסיום הדומם שלה (ממש כמה שמיניות מכאן),
לא יהיה קהל לראות את הכאב שאדע ביעילות מופלאה להסתיר או את
הצביטה הקטנטנה שתרגישי את.
|
כשאדם טובע במשך מספיק זמן במים שרק כמעט חונקים, מים שרק
מצמקים את הריאות וחוסמים את הדמעות,
מתישהו,
הוא הופך חלק מהמים. ובעולם מלא מים המכיל אדם אחד, האדם הוא
יסוד הטבע והמים שוחים סביבו.
|
לפתע, שפתייך תופסות את תשומת לבי.
מלא בחוסר ביטחון ובחשש, חושב איך לגשת. איך להגיש לך את
שפתיי ומקווה בשקט שאינך רואה את החשש מבצבץ בעיניי.
את מחייכת, ראית אותו מבצבץ. אני מבין את חיוכך, קוראת לי
להעז.
מחייך חיוך של הקלה. מגניב מבט קל לעינייך שוב.
|
אני זוחל על רגליי לחדרנו, מחפש פינה להשליך בה את כל צרות
היום שהציף אותי מהרגע שהשכמתי לידך.
את חצי שוכבת על המיטה, קוראת עוד עמוד בספר שאת קוראת כבר
שנים, רואה את עיניי נכנסות לחדר.
|
כשהייתי נורא קטן, שמתי לב שבסרטים מצויירים, מה שיזוז מתישהו
בתמונה עטוף בקו שחור חיצוני מסביבו, ותמיד הרקע היה בלי קו
שחור, לא מודגש, כדי שלא יתרכזו בו. וודי הנקר ובאגס באני היו
שקופים וחסרי משמעות בעיניי, כי תמיד הייתי מחכה שהאובייקט
המודגש הבא יזוז בתמ
|
כיצד יכול אני לחפש אחר הרגש, כאשר ההתחשבות כל כך חשובה לי?
אמנות החיפוש, חדשה לי, זרה לי. בעיקר, אני יודע לאהוב.
לאהוב כמו שילד קטן יודע לחלום על אהבה, אני הוא המגשים. אני
הוא האוהב. אני הוא זה שאוהב כפי שמייחל, כפי שאחרים מייחלים.
|
המילים שלהם הבטיחו לך את הישועה,
פרויד ופופר ויונג וניטשה
וגו'בראן והסה ואריסטו.
מי יודע כמה היו כועסים אם היו יודעים
שבחרת לאמץ את כל מה שהם לא
|
ה אמרת דוקטור? אוטיסט אתה אומר? ולא יכולתם לראות לפני הלידה?
אוי ואבוי לנו, אוי ואבוי. אין בעיה, בעלי, אל תדאג, אנחנו
נתאמץ, נתגבר, נשרוד, אני מבטיחה. קודם כל ניקח אותו לקלינאית
תקשורת, שתלמד אותו בדיוק איך צריך לדבר ומה טוב ומה רע, מסכן
שלי.
|
אחרי קצת יותר מדקה אני קם ותופס את ידייך, ושואף את המרחק
בינינו בתנועה אחת. אנחנו מילימטרים אחדים אחד מהשנייה, ואנחנו
מביטים ויודעים הכול כי בדרך הזו אנחנו צועדים כבר זמן רב
ואנחנו הצועדים ואנחנו הדרך.
|
אין לכם לאן לברוח, זה תא הצפיה שלכם, אין אחר. אי אפשר
להחליף, אי אפשר להשכיר, כאן אתם נשארים.
אז אתם מתרגלים. במשך שנים אתם שואפים את הפחמן הדו חמצני
אותו אתם נושפים.
הריאות מצטמקות ודפנותיהן חלשות. הרגליים צריכות לנוח מדי כמה
דקות, והידיים רפויות.
|
ותלחשי לעצמך בלב, "לא הגיוני, אין שווה אליו, אף בדבר אחד",
תראי את צללי הטיפות שעל החלון, על פניו היפות, ותנסי אולי קצת
להתקרב, כאילו מסדרת ישיבתך. כשהנהג יעצור עצירה פתאומית
ברמזור לא החלטי, וישים העלם יד על כתפך מדאגה, תשימי את ידך
כאילו ברפלקס על שלו
|
מה טורד את שנתך, יפהפייה?
איזו חיה רעה ולא נראית דופקת על דלתך בלילות בהם נפשך מחפשת
תנוחה שתקל על הריאות?
|
אם מבינים את כל זה,
מבינים שהיום אנחנו חיים בעולם, בו רוח מלאה בילדים שמראה
עיניהם האחרון היה אמותיהם נחנקות למוות בזמן שמצמידות אותם
לחיקן, נושבת על פנינו כשאנחנו שוכבים על גבינו בבוקר אביבי
פרחוני ליד אהובת לבנו, מהרהרים על משמעות הקיום הקליל שלנו
ועל
|
המרחק בין הרגשות שלי לגבול, אחריו למילים אין משמעות, מורגש
בכובד המשקל שמעורר בי בחילה בחזה. הפסקות כה ארוכות בין משפט
למשפט, בהן אני אבוד כמו הבמול שאני עדיין לא מצליח לא(ל)תר
כראוי בדו מז'ור.
|
שחר חדש מפציע. אורו מפיל אותי, מסנוור אותי בפתאומיות. אני
מכסה את עיניי, אך האור בוער דרך עורי, בולע אותי.
אך עדיין, אני מתעקש לקרוא לזה שחר, מכריח את עצמי להקנות
לתקופה החדשה הזו נופך אופטימי.
תקופה חדשה, בה אין לי למי להעניק את כל כולי.
|
ומהו המשורר אם לא כותב היומן של הרגש? מתעדים אנו את עצמנו,
כדי שאחרים יוכלו להרגיש אותנו גם אחרי שעקבותינו הפכו אפר
ולבנו לרוח השמים. והיום ידענו לתפוס במילים את רחשי הלב
שהאוזן אינה שומעת ואת הדמויות שהעין רואה רק כשאינה פקוחה.
|
אל הארכיון האישי (50 יצירות מאורכבות)
|
|
יש לנו סינים
בבמה, או שסתם
איזה אדיוט אחד
החליט להגיד
'דואל' במקום
'דואר'???
זאת שאין לה שום
דבר נגד סינים
אבל המון נגד
אידיוטים... |
|
