|
הוא נולד בעיר חיפה, לפנות בוקרו של יום אחד, באמצע
חורף 86.
לאחר שניסה לענות על שאלות מהותיות כמו - "מה אתה
עושה כשאתה קם בבוקר?" (הולך לישון!), "איך זה שכוכב
אחד לבד מעז?" (הוא לא. הוא מכבשה) ו"למה לי לקחת
ללב?" (כי לריאות זה לא בריא), החליט להשאיר את
הפילוסופיה לספרים, ובינתיים להתעסק בשירה ובסיפורים
קצרים.
ועכשיו אנקדוטה :
תראו, זה לא ששאלו אותי או משהו, אבל אני כבר כאן,
אז אני לא מתלונן.
("הומלס בלי בית זה כמו אורז בלי קטשופ!")
ובכל זאת, אני מדמיין אותך יושבת בגן-עדן - הציפורים מחרבנות
לך על הראש, ואיזה צדיק בלי השראה משתין לך על הכביסה.
|
כל תושבי הכפר הכירו אותו, אולם אף אחד מהם לא הכיר את שמו.
נדמה היה כי כל ימיו עברו עליו ברביצה בטלה בין צמרות עצים, אן
על מדשאות מוצלות. ובחורף - בחורף היה נעלם. בעיתות גשמים היו
שרואים מעין נצנוצים ממנו, מרצד בינות לטיפות, כמו היה זכר
מודחק אשר הלב מנסה
|
מה שהתחש לא ידע הוא שאת המפעל מנהלים טרוריסטים מאל-קעידה,
שרק חיפשו דרך איך לנצל את העובד התמים שלהם למטרותיהם
הזדוניות.
|
עברו כבר שלושה ימים, וצבאו של לוטראק יצא מזמן מיער מולירו,
וחצה את ים השיבולים (כן, זה מהשיר) שהיה בקצהו הדרומי של
היער.
הם גם עברו כבר מעל הרי הפלאפל, ודרך בקעת השווארמה (שנקראת גם
עמק אינשונרא), והגיעו עד לביצת המרשמלו הגדולה, שבפאתי ארץ
שומקפו.
|
ביער, ששמו היה יער מולירו, חיו סנאי-שלג, חמורי-ברזל,
פרות-שוקולד, ארנבי-טחינה, אריות-מרציפן, וכמובן, פילי-זהב.
אבל, הדבר המופלא ביותר ביער מולירו, הייתה חורשת הכוליפורמים
ששכנה במרכז היער.
|
בדיעבד זה כנראה לא היה רעיון כל כך טוב. האמת היא שכבר
מההתחלה חשבתי שזה יהיה קצת מוזר, ואולי אפילו קיצוני, אבל
אבנר שכנע אותי בכל זאת. אבל אני בכל זאת שמח שעשיתי את זה. זה
נותן לך לראות דברים באור שונה.
|
סיפרתי לה את קורותי בדרך היחידה שניתנה לי - בנגינה עילגת
בפסנתר אדום. מבט אחד בודד אשר לא זרקה לכיווני אמר לי הכל,
וכל הדרך הביתה קיבתי רעדה.
|
(רגע! עצור!!! אתה הומו! עוד לא נגמר הסיפור!)
רגע, עוד לא הסברתי לכם למה לסבתות היו גלגלים מלכתחילה!!!
תגידו מוטאציה גנטית, תגידו אמצעי תחבורה יעיל, תגידו
קונספירציה סבתאית כלל עולמית, תגידו אפילו מזימה של חייזרים,
ובכל זאת תטעו!
|
כמו שאתם בוודאי יודעים (ואם לא, זבשכם!), יש חיה משוריינת
כזאת שקוראים לה ארמדיל (או ארמדילו), ופעם הארמדילים היו
בגודל של קרנפים...
מאז הם הצטמקו, לגודל של כדורגל בערך, מה שמעלה בעיה חמורה -
מה יעשו עם כל עודף השיריון שהצטבר?
|
פעם, בימי קדם, היו המון מכשפות בעולם:
הן חיו להן בשקט ושלווה בעולם, ונהנו לאכול מקדונלדס ולשתות
קולה עם מלח.
אבל, המכשפות התפשטו מהר מאוד (הן גם היו נימפומניות) והיו
צריכות תחבורה, ומה לעשות, רוב המכשפות היו עניות מידי אפילו
כדי לקנות סוסיתא.
|
I have read through your words
and they moved me, and worse
I have realised now
it was really
|
But everything I ever had I have lost
For a score and three people which pencils had naught
|
For that I mourn and rhyme this keen
I saw thee falling, strong yet mean
And sad it be - thee're but sixteen
|
I know that sitting isn't good
I should at least consume some food
|
I was taking a loan
to pay the Yaldon
|
לעזאזל עם הסמים
אני חי בהזיות
לעזאזל עם החיים
אני רוצה למות
|
הן עוד ירוק הדשא, ועוד לבן הסלע
וזכים הם שמי התכלת, ויפה הוא העולם
וריחני. ועוד צלולים מימי הפלג
והפרחים רנים, פורחים בזמר.
|
כשאת צועקת עליי
יורד לי דם מהאוזן
וזה עושה לי חם בלחי
ונעים
|
על באר-שבע ואילת
אעדיף תמיד את צפת
אך גם לשם אנ'לא הולך
(אני פוחד להסתבך)
|
עוד פעם נפילה. כן, מצוק גבוה.
ועוד, נחמה, מעודה. כבר קצת נמאס, בעצם
ואולי, משעוליי כמהים לרגליים אחרות.
|
טיפות של עצב, משמחות לבב.
|
בין קירות מעוני
התכנסו הם כולם
דיברנו על עניינים
ברומו של עולם
|
יושבת חושבת על צלעו של ההר
תוהה על מהות הבדידות
נזכרת בזכר חיזיון השכרות
כשבפנים שוב הפחד נשבר
|
חושך, בוא גרש כל ייאוש.
זמן לשיכחה.
|
והדממה, המהולה ביללות שמחה ופחד
ליוותה אותי, כאילו, רצתה להתנחם.
|
שצפו פלגים בזעם מר.
הים בחרונו נשבר.
הרוח קללותיו ילל.
ענף נשבר והתגלגל.
|
רק אני עוד כאן עומד
תוהה, על גורלך.
|
השבוי.
השבוי מסוגר בין דלתות רצונו,
ומבקש רק לשמך את כאב החרות,
ומלחש את יפייך מעמקי ישותו,
וחי בשבילך - ובגפו הוא ימות.
|
הם אומרים לי מתי ועם מי לדבר
על מה להקפיד ועל מה לוותר.
עצתם צלולה, כוונתם טהורה,
דואגים הם כי לא יאונה לי כל רע
|
So we stand proud and sing, we are singing for life, for
renewed hope, for freedom.
So that nothing like that could ever happen again.
Ever.
|
אני.
בקיום מוטל בספק, ומחשב מתפתלת ללא תשובה. ביקום מוטל בספק,
ואנושיות פי-כמה.
|
אני מסתובב בין שבע עשרה אלף המצבות - יער של אבנים, שנראה
שאין לו סוף ואין לו התחלה, וחושב שמאחורי כל אבן יש מאות
ואלפי שמות.
|
מ: טוב. (מושך בכתפיו)
(משתרר שקט. א' מסתכל על מ')
א: למה הפסקת?
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
לא צריך,
אל תפרסמו את
הסלוגן הזה
גרפומן הסלוגנים
בקריזה |
|
