|
"להתראות"
היא נשמה לתוך אזני
אצבעותיה הפכו לקרח על צוורי כשראשה הוטל על כתפי כעול שקריה
על ליבי
|
רדפתי עוד פיסת שקט
מלחמה על השלווה
שקיעה אל ענן של שלום
העולה ממדורות מלחמה
|
תודעה דוהרת לקצה מציאות
שוברת חוקים, מותחת גבולות
מאמצת פראי אל חיקה
את ניצוץ החיה היא יודעת
|
מבט שוב הביע
את כל שרציתי לומר
כעס שנמהל בתשוקה
אולי רק נמהל בשעות
|
There was something in the air
|
שמש אדומה ממלאת שמיים
הנופים של ירחיה יאבדו
מוחה דמעות פרידה
מאוקיינוסים של ילדיה
נשיקת הקרבתה שורפת עולמות
|
דלתות תפיסה שוב נפתחות
אל מחילות המציאות
חוקי הזמן נופלים לחור שחור
כשהוא מניע עוד גלקסיה
|
חופשים מול רקיע
כחץ משולהב אל השמש
עפים כזונחים
את הבל חייהם
את רקע מותם
|
נאחזתי בתמונה
של משאלות תפלות
שהביעו חרטה ללא הפסק
|
ועוד סקילה, אבני מילים, המחפשות דמי,
בעין מלוכדת, צייד ההתקפה, ביקש נפשי,
חציי אמת שם ננעצו, עמוק בבשרו,
והוא משיב בכל עוצמת שקריו, אולי הם האמת שלו...
|
הייתי חופשי
כניצוץ בעיני האריה
כמלך נצי השמיים
הייתי
|
הלילה בוער,
נחת הפראי,
מושח ניצוץ בשמני מלוכה
עיניים סמאו,
ניחוח הדם,
הרווה את טרוף החושים לנחייה
|
פניה כקצה הקרחון
ואדרת שלמות נחבאת בקרבה
לממלכת גופה נכתבו השירים
משאזלו ידהם לבטא את ממלכת נפשה
|
הסתכלתי עמוק
קצת יותר מתמיד
אל מעל אל מעבר
לברור המחשיד
|
הם קוראים מכל מקום והוא אובד בינם,
עוד ריקוד עם העולם עוד חיבוק שלא נגמר
הכל מתוק
|
כאן העולם היה אומר להיגמר,
והנה עוד אופק מתעקל,
מתעתע בכל הישגיי,
זהו עול היומרנות.
|
הים שוב קורא לרב בגופי להתאחד עם משפחתו.
זה טבעו של עולם שעוד פועם בקצב בריאתו.
|
דמותה כמו חומקת,
מאחיזת עיניי.
סקרנות שנמהלה
בפיתויים של יצריי
|
כישוף וקסם,
עשן, מראות וערפל חושים
אחיזת האמונה בשקיעה אל המזרח
|
הם עוצרים לי אנשים,
אוצרים לי אנשים,
חן וחום אנושיים
|
קשבתי לאגדת הנביא
נלקחתי מעבר לאלף שמשות
ובשער לקץ הימים
נפלה אמונה לקורי החזון
|
אשמורת תיכונה סוחפת
כמו לתוך עולם אחר
דומה שכל חיות היום
חושפות עוד צד בוער
|
לאיטה היא פסעה לשוליו של השביל המוביל אל עברה,
אל מעבר להשגתו, אל כל המרצד בשפיותה...
כה בודדה, כמו נעזבת כרסיס אחרון של צבע בשקיעה
|
אלו שיעורי החיים, לעתים מתבזים אנו בם,
לעתים, מוכיחים לעולם את כל אשר כשלנו מלהוכיח לעצמנו,
במקום שבו הפחד מביע צערנו, מצעיד את צבאות רגשותינו,
מלבה את לפידי האשליה של עצמתנו,
שם פורחת גדולתנו לצידה של טיפשותנו... בהחלטה.
|
אלפי אופקים שטרם יושרו לקווי מציאות,
מצפים בין חבוקי פינות החיים.
עוד אינספור לקחים ובגידות, סיפורי תעוזה, ניחוחות כישלון,
ממתינים לזמנם להמתיק דמיון, לחשל ניסיון, להביע...
|
ונדמה כי הנצח, מעולם שם זרם,
בנהר המילים, הגועש ללא די,
ששותקות עוד עינייך, אליי.
|
לרגע בבריכות של שמיים,
ראיתי שנים של קרירות,
צלקות בוערות בדממה.
עידן שננעל ממחוץ לשפיות,
צר נטול מחמלה,
על מפתן תודעה.
|
בעלת האוב שוב חזרה לסורה.
שולחת ניחוח קסמים,
אל רוח בשורה.
המשכר חושי עבדים,
|
קיצוניות כבר הרוותה מיטב מעלליי
נוחיות תוסיף לשדוד ממיטב בניי
מגוון נשקי גאוותי עוד מתנפצים בהתרסה
אל מצוקי פחדים ועל חומות חולשה
|
היא שולה את סודותיו, מחדרי המסתורין האוחזים במכאוביו
והוא ראה אותה תמיד, כפי שהיא רואה אותו עכשיו.
מבט על שפת עיניים, משאיר את חותמו, את אותותיו
|
ערפל טירוף על שפת בריכות האל
שעה לא מתנצלת על מותה,
מדון הארורים מזין טיפשות
בשעת ההמולה, ברגע החולשה
|
האובד אל השילטון, ברוב חושים זכה.
ומי אתם אווילי ההיגיון, המקללים ברכה?
בכל כוחכם אל הרצון, שאת קולכם רצה,
תמות נפשו עוד עם עולם, שאת מותו רצה
|
נשאו הכנפיים של אש הזריחה
מלתעות שביתרו את הלילה
|
מגוון חושים מסובכים כדי לתאר פשטות
על טבעם של הדברים נחייה, כל עוד מחירם הוא תלות לכך
|
פעם היו כאן קדושים,
פעם, הם האירו את הדרך.
הם השיבו את האובדים,
בכוחם לבטא את אדרת שמיים,
פעם, הם הלכו כאן על המים.
|
שם דוהר החופש אל האופק,
שם האופק הוא מפגש,
בין ים טירוף ושמי ההצדקה,
בין הנכון למבוקש
|
ומהו אותו החיוך שמחיש צעדי אל אותה הסמטה
אולי הוא יזרח בין דרכי אל הים
ואיפה הילדה שמבטה גנב את כל הנכון בעולם
|
מול מרבדי הדעיכות
פסגות על אופק מתנצל
שוחה אל תוך דממת ערביים
קורא שירה על שפת עניים
|
הלכתי לצוד עוד שמיים
להשיל מעליי את שקרי האתמול
במבט מעמיק כמבט העולם
להעז להחזיק בכל הקיים
|
וסוררת התשובה,
מתרחקת בריצה .
כחיזיון של טרף מתעתע
וידיי צייד כושלות
|
מעבר לאופק מחכה לי מקום,
בו רגליי לא יוכלו לעול עברי,
הוא ממתין בציפייה, דרוך אל תפקידו,
הוא קורא לי, ואני מודע לו.
|
נאמן לכל צעד, ולכל כישלון,
הצלחה מלבה צעדיו,
לעמוד גם בעול הפסדיו
הנכון בעיניו, בהכרח הוא נכון
|
והתשובות תוקפות בפה מלא געגועים
כזרם עז שוב מציפות את תפילות ההרהורים
אולי קטונתי מלדעת את אשר נפשי ביקשה
בעדיי עניים מלאות שלווה
אטוש רוחי
ארעיב קולם של עוד אלפי מתים
וכשעול אבות ירפה
אסעד על בוסר החיים
|
שעטות רעמים מרחפים עלי אופק
ותופי מלחמה מצלים על מחשבות
והקרב כבר הוכרע כשעלה על הדופק
שתקתק לו מיני מזימות
|
הוא שואל אותי אם
אני חי או האם
זהו צל החיים שנותר
|
אל אי, בודד כמו כל טיפה בים
נסחפת לה תרבות מעצורים
זהו החול שעוד זוכר מקורותיו
אשמה של מים שסחפו ולא שטפו
את האשמה מעל עיניו
|
תודעה מתרפקת על הבל חושים,
מגנה את כל רגשות האדם,
היא קורנת ניסים של תדמית במסווה מסכה,
היא פורקת את עולו של התלם
|
רוכב מתוך שקיעה
קליע אור, הבזק של רגש
נורה מקשת אופק
רסיס יחודיות
|
פרשים על הזריחה ותהום הנשייה
כבר מביט בחמדנות על שדה הקרב.
היום הוא יום שטוב למות בו,
כמו כל שחר מלידה.
|
תני לי כבר להיחשף כדי שלא אוכל לחזור,
בין השתיקות אפשר כמעט לראות אדם, בין כוונות למעשים.
|
נדדתי ליער מתים
נשטפו עיניי מהבל תרבות
ורוחות העולם לחשו לי
ואולי רק שמעתי קולם
|
במגרש משחקים של שמים
אם יכל האדם לשחק
עוד היה מתפלא שבעתיים
על כוחו של מבט מצחקק
|
עיניים הסומאות מאבוקת היצרים
שוב מכתירות שלמות במהפכת תשוקה,
משוא פנים נפל חלל על גבעות נשיותך,
שם נפל גם מוסר על חרבו
|
שוב רוחץ באור לויין,
צבעים שוב משתנים.
כצייר ששוב בוחן את מסגרתו,
שופך עוד אור מבין העננים
|
מישור אל מול עיניים
קיים מאז הזמן
נפרש אל מול מילה דומעת
היה ולא היה
|
מידות חמלה מבצבצות בין הסדקים,
חומות של התעלמות, שיקרי חיים.
|
עיניים שטופות באור יקרות
קורנות כרואות ללא אחרית
סופו של עולם לא קרוב, לא קיים
לשמיים אין גבול, לבור אין תחתית
|
שופרי ההתרסה פילחו
את נמנומה של שעת הערביים
הם קראו לבוקר לילי
כמו לכל ילדיו של ירח
|
זה משתה של יוהרה שקולח לשיחה,
השתטות בשם חכמה, התרגשות עד כדי כאב,
"זה אני הוא האוהב האמיתי,
גם בשיא שנאתך לא תחווה, לא תשווה לשיאי אהבתי."
|
מדרגות הגירוש מגן עדן
התמלאו בנטישה מכוונת
הבשורה כבר נגעה
הניצוץ שב לחיות
ושער פתוח ממתין לקריאת תעוזה
|
אציע מיטתי
לטורפת בעיניה
שלל גוף ונשמה
|
משעול תעתועים
שוקע, זורח
מוצא את דרכו
|
סיפוריו של האתמול קוראים לאחאיו
דממה מעפילה על הבל העכשיו
קוראת היא בליטוף מעמיק אל המחר
המאבק את פינותיו של האתמול
|
לגמתי מגביע אש
אשר שרף את כל שקריי
הפיח בחושיי מדע של מסתורין
נשב על גחלת ראיה
|
זמנים מתרחקים באדוות זיכרון,
מציירים לי ציור מעורפל.
של ילד שוחה בשמיי חלומות,
היכן הקצה הוא שאל.
|
שיגעון בלי ספק, גם טירוף מתרפק,
על ענן מחשבה הממטיר תעוזה ללא די,
רוח עוועים שמושכת הרחק
מחוקים, מגבולות, מפולחן הוויתור.
|
שופרי התעוזה הרעימו,
מבט כהה שהתחדד.
תמונה הפכה ברורה,
מול הצדקת המלחמה,
מבט כמו בוער
|
מעל למקום בו הרפה גם הצל מאחיזתו,
שחיתי בים עננים, שתיתי את דם החיים,
הרפיתי ואחז בי עולם, מדקלם את שיריו ברכות,
"זהו חופש", לחש לי לבי, לחשה לי ילדות.
|
מראת האוקיינוס שלחה לי סיבות
שנשבו לי שלווה עם הרוח
איתן כעלה הנידף בשלכת
וכעץ האוחז בליבת העולם
|
מירוץ של מרגלים
נפרץ אל תודעה
מגוון של תכסיסים
תחרות בלי מנצחים
מבחנים של תושייה
|
שרשרת פלאים ניצתת
התחלה אבודה ודרך בזק
וסופה טבול בבריכת קסם
במשעול המודע שנשכח
|
פני השטח סוחפים אל מעבר,
לכל שיעז להביט, לחפש.
את שלל הצבעים, צבעי קשת,
הנגלים אל כל אדם, שכאין הוא שופט.
|
נופל פראי בין נחשולי שמיים,
מחול פיתוי בין השמשות המחייכות תשוקה,
הבזקים של לפידי האגדות מנצנצים על שפת עניים,
דרכים לשובע חלומות, ישנם באמונה.
|
משב של הלך רוח, במדבר היומרנות,
אהבתי הראשונה, מדברת מול שממת ספק.
מספרת את כל דגולותיה, מדברת, מסבירה.
|
אז מה הטעם בלשכוח או לזכור?
הרי כל אשר היה, טבעו הוא לא לחזור.
אז למה עוד רודף עבר את נפלאות היום?
גם המחר כבר מיושר לערגונות שלשום.
|
מגוון עורות השילה נפשי
לעולם לא הושלו בעתם
והנה ענני שוב גדושים
והזמן להמטיר כאביי
עוד יום, עוד נצח,
עוד לא?
|
ננעץ עוד מבט לשירת הפיתוי
כעש הנופל אל שלהבת מותו
אלמנת התשוקה בשיא הדרתה
טוותה לי שיקוי חלומות
|
מגע מעבר למגע,
לופת תחושה ומתהדק על פעימה.
ביום שבו נגעתי בשמיים,
היא נגעה
|
במצוד אחר ההשראה אבדתי,
בחיפוש אחר תכלית הרחקתי,
אולי מעבר לגבולות שפיות,
אולי אל תלם של טירוף.
|
ומה אתן ליופי
מה ישאר לו להדר
שמחת תהום יוקדת
לאיד על הנותר
|
חשק מריר, חולשת השתייכות,
מעוותים ברכות עוד מבט, עוד תחושה.
זאת כבר לא הבושה, זה עולו של הרגל,
שנרכש במחיר התפשרות או בגידה,
|
היא מסרבת לעזוב,
גדולה מדי לשעון החול,
רוקדת לה מעבר למחול הזמן.
|
תיבות של המסדר
החובק את העולם
מסתדרות על הקווים
המחברים את האינסוף
ולמשמע דגשם
נפרטת עוד שפה נושמת,
עוד אוויר של מחשבה.
|
כשהשקט מגיע, השדים מגיחים
כגנב מתוודה בזעקות מצפונו
חרישית הם עולים, לבמת נואמים
לעתים מטיפים עד לכדי אמונה
|
שוב היא נעלמת
משסיימה להיאחז
בעוד תחושה של חום
בבערת התום, ביצר הנוצץ, ברגש מתלקח.
|
נהמת החושים אל ירח מלא
משכיחה רק לרגע את פלאי התמימות
היא שולחת לי חוסר מעצורים
מבושם בניחוח של טרף, מבושם בחירות.
|
מגוון אוצרות נשפך מתוך כסת/ פנים חשופות.
מנעד של מילים עירומות מתנגן/ תווי פנים/ תווי פתרון.
|
ואני לא ידעתי שום פחד,
בימים שרוקנו מספק.
וחיפשתי אולי רק עוד נוחות של בדייה,
עוד מגרש משחקים לשחק בו.
|
חידות שנשכחו על שפת עניים
חופים של נצח אנושי
קריאה תמה אל שמש
עוד בוערת שם בפנים
|
בין שאלת רצון לבין תשובת גורל,
נודד לו זמן וצעדיו, שונים ממנהגו,
ימים על פני דקות, שניות על פני שנים,
כמו נאבק ברצונו להמשך, עם רצונו להסתיים.
|
שקע לו מבט של צלילות
להמון של רוחות
מביעות את יופיין
משתהות מול נכון ומותר
|
המפלצת בכתה מרורים
על חופים הבלויים מול מצור התבוסה
|
היא שואלת שאלות של גורל,
היא פותחת דלתות אל עולם חלומות,
מבשרת איוולותה בשאה הגודשת,
שיאים של טירוף או שפיות
|
היא לא התחבאה וגם לא נחבאה
אלו כלי התפיסה שכשלו לתאר.
|
בין שתיקת עידנים זיכרונו מצלצל
והד הדורות לא מחסיר פעימה
ושמע הוא תחינות ותפילות לגואל
כמו תודות על מסע של חיים ושכינה
|
יצאתי אל הלילה, נקי מטעויות.
ריצה עד קצה השחר, התנשפויות טירוף.
הוא אוחז בי עד לשורש אמונה,
זרועות האב אל מול ילדי ירח ויללות פורקן,
שוב מחבקות, שוב רועדות, עשוקות תמורה.
|
בחסות הסליחה בא הכעס
כמפציע בשיאו של הלילה
ואיתו בקשות שיכחה
או רוויה למדורות השאון
|
גיליתי לי סודה,
של גברת אהבה
והיא שתקה כמו מסמיקה
ומבטה לחש, "נחשפתי"
|
לרגע אחד הצלחתי לראות,
ואולי זאת הייתה עוד תקופת חיים.
נושכת לה עוד מבשר הערפל,
המצל על עיניי החולמות
|
ואני שאחזתי בנס החיים, כתינוק היונק משדי העולם,
אני שבער בי עוד ילד, שביזיתי את דרך הכלל,
מסתמן לעיתים כנושא הכלים של גיבור שקיפח נפשו,
כאחרון בשדה הקרב של מה להיות, כאחרון אדוני הגורל
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
עדיף שתי
ציפורים על העץ
מאשר בסיסית
ביום שבת... |
|
