|
 82112189
כשקוראים לך חיים כהן אתה סתם אחד.
בארץ יש אלפי חיים כהן (אם לא יותר) ולאיש לא אכפת
במה שונה החיים כהן הזה מחיים כהן אחר.
בספר טלפונים יש כמות של חיימכוהנים שאיש מעולם לא
טרח לספור (לאו דוקא מחוסר ענין). גם לאיש לא אכפת
איפה גר כל חיים כהן, או מה הוא עושה למחייתו, או
כמה ילדים יש לו, ואני בטוח שלאיש לא אכפת מהרגשות
שלו.
מזל שלא קוראים לי חיים כהן.
אני היתי מסוגל להביט בה שעות.
להתפעל מיופיה, לבדוק כל פרט, לנסות להבין איך ייתכן שהטבע יצר
דבר כה מדהים.
שעות הייתי בוהה לכיוונה ולא משנה לאן שנדדו מחשבותיי נשאר לי
חיוך טיפשי על הפנים
|
גם לאחר שהלכת המשכתי לבהות.ראיתי את האור שלך שנשאר במקום בו
היית, את הברק או ההילה שהשארת כדי שאנחנו - פשוטי העם,
הנחותים שלא ניחנו בשלמות כמו שלך נצפה ונקנא.
ואז המקום שמילאת התחלף בריקנות וציפיה.
ברעד וחלחלה וצינה מקפיאה.
|
סיפור זה מתחיל, במקום די מבחיל,
שכונה שנבנתה ללא טעם, שכונת נווה זעם.
בהתחלה היתה אנרכיה,
ופעם ביום בשלוש בדיוק, היתה באה ה"מאפיה" של שאול המניוק.
|
למה כולם ממהרים לברוח מהארץ ולנטוש אותה בעת צרה?
ובכן הפטריוטיות הישראלית כבר אינה מנת חלקם של רבים, וזה לא
ממש מפליא, מי מזדהה עם הדימוי הערסי חסר הנימוס של הישראלי
החדש?
|
|
|
לא כולם
יכולים להרשות
לעצמם
במה חדשה
אפרוח ורוד,
ישראל 2001 |
|
