|
הוא מתרומם, ואיתו החול הנשפך מאצבעותיו, חובר אל הרוח במסעה
הביתה. כבר זמן שאין להמעיט בחשיבותו, שהים סוער. ואם לא דיי
בכך, הוא כמעט בטוח שמפלס המים עולה בכל יום בשני סנטימטר
לפחות. אבל הוא לא מודאג.
|
מלמולי סרק בפי
יורק אש, להבות שנאה
תוכי מתכלה, ונשרפת נשמתי
|
בראשית הייתה הנפש תוהו ובוהו,
וטוהר ריחף על פני תהום.
|
זה לא קל, כלל אפילו, לאחוז בשרביט, כמנצחת על תזמורת מזייפת,
כשאתה מבעד למסך, מושך בחוטים.
תניח לי אדם, תן לי את הזכות להוכיח את עצמי.
|
|
|
עורך יקר
למען הנצח
תן לזה לצאת אל
האור!
את השאר הוא
יעשה בעצמו
האמביציוזית |
|
