|
בשלב הזה התנערתי מהשרעפים ומההרהורים. באמת היה שם משהו כמו
בלון גדול! והוא גדל וגדל, וכמו אשכול בננות בשל הוא התנדנד
והיטלטל מתחת לענן.
הבטתי בו כמהופנט, לא הצלחתי להוציא הגה או להזיז איבר בגוף.
ואז. פתאום. הוא ניתק והחל צונח לאיטו לעבר הארץ.
|
עברה דקה ארוכה ותוך כדי קללה עסיסית הוא קם מהריצפה והחל
לנקות את הדם שלו ולחפש חוט ומחט לסגור את החור בגרונו. עדיין
לא הוא חשב, צריך להגיע למקום.
|
האמת? הוא לא ידע מה יש בחוץ. הוא ידע שעשרים סנטימטר לפניו
נגמר העולם- או לפחות מה שהוא החשיב כעולם.
|
מברשת התפאורה, שכבר עבדה שעות נוספות. מושמת במגירה כלאחר
כבוד- כדי לנוח עד למחר ששוב תזומן לשימוש. ומכחול הרעיונות
ניתלה לייבוש מחוץ לאדן החלון.
|
הוא הושיט לי את ידו, ואני אחזתי אותה בלחיצה אמיצה, הסתכל עלי
והמבט שלי ענה לשלו בהסכמה.
הולכים לחסל את השטן. אתה ואני עד סוף העולם.
|
במחשבה שנייה תביאי מיץ אשכוליות, אתם גנבים זה מה שאתם גנבים
|
מה זה בכורה, שאל הג'ינג'י. נו. זו הנקבה של בכור, לחשה הבחורה
הגבוהה עם רגלי-הארגז שלה. זה הנקבה של בכור ג'ינג'י!! צעק
המורה עם להבי המיקסר במקום כפות ידיים שלו. המשימה של כולם
היא להביא בכורה של משהו.
|
צב קטן הולך לאיבוד ממשפחתו. גדל לבד, אין לו מי שיגיד לו:
"היי אתה, אתה צב". בעצם אין אף אחד שאומר לו משהו. אך את שפת
החיות יודע כל אחד, רק שחלק מאתנו שכח. לצב אין תסביכי ברווזון
מכוער, הוא פשוט לא יודע מי הוא עצמו.
|
"אז החיים מסריחים", פלט האיש. "לא אמרתי אחרת", חייך
האינדיאני ונעלם. תעתועי מחשבה? תהה לעצמו. הוא ניסה להניח אחת
מרגליו על הקרקע ומיד הנעל החלה לבעור ולהתכלות. אז התחושה
צדקה, חשב לעצמו. אבל מה ההיגיון בכל זה?
|
פעם תחת היה משהו שעליו ישבתי
פעם תחת היה דבר שאיתו חרבנתי,
פעם חשבתי שתחת זה דבר שצריך לנגב
היום אני יודע שתחת זה דבר שאני אוהב.
|
|
סבלנות היא
ז'אנר מינורי של
יאוש |
|