|
והקשיבי לפעמוני עמק המצליבה
|
צער פשוט צוואר שוב לא ישאל: "איה השה"?
"הנני", יאמר, "כי עייפתי".
|
תולעי האימה טווות בי את תכריכיי,
|
לנוכח השקט באושוויץ הקטן.
|
אלא שהכל דק -
צווחת נערים שחוטים
והברבור השחור בטירופו
|
הנרעד באדוות הצער האפורות,
|
ובך אהובה
אני מפצירה
בפנס אורצדק
|
מנקב את תוכי
בחורים של פחד
|
וימים רבים לפניו -
לילות עריריים,
עת יכהה המבט
והצליל ירחק ירחק,
|
הניה הקטנה מתחת לשידה,
שומעת ואינה מבינה.
|
ועיניים כפריות מביטות מבעד לכפור החלון
מלוות את נחיל האסון,
|
וצלילים חלומיים
לא יכלו
לבור הסוד
|
ושני מכשירי הטלפון,
אסופיים בסלסלה,
|
מתדפקת על זכרונה
ובמלואה מוכנה
להביט אל הזוועה
|
שוב אני רואה,
כמה יפהפיות הגבעות
בכתמי השקדיות הלבנות,
|
בשאון או בדממה,
באחת או אט אט,
לא אכפת:
להיזכר, ויהי מה!
|
כרכרות רדופות שוטים סוערות ברחוב העתיק,
בתים רחבי קמרונות מגיפים חלונם הסגלגל,
וזה האחד, גדוש הצריחים מעונני הנשרים,
|
דיאלוג ממיר צורה
מליטופי קולות באשמורת אחרונה
לתווים אלקטרוניים של כאב ואהבה
|
האור היה ירוק.
ברמזור.
שלי.
אני פניתי שמאלה.
הוא - ישר.
|
רק למראיה תתכווץ.
מעטפה בוהקת,
מדקרת בכתב ידו
|
כפרפרים צוננים חגים לאורו
של פנס הרחוב העתיק.
|
הוא היה אבי ילדי
שלא נולד
בהוראתי,
הוא היה מלאכי
שאהב
אהב אותי,
|
והכל -
אחרי יופי כל כך כל כך גדול,
ומרהיב,
של שמיים מכוכבים,
|
הכאב משחרר
לתוך גהינום אחר,
|
והמה בלבבי יכנפו -
הכן בורק בריבוא כתומיו
והלא חובט בכהות שחוריו,
|
נעות נוהות הדקות בקיץ הלוהט.
|
להתבונן בלא חמלה
בגופו המשוסע,
|
לווחיה נפשקים לטביעה מרשרשת,
|
וכשסיפרת איך נלחשת
שנה שלימה
בזו המילה,
|
ושוב היא כאן,
הרוח הרעה,
מעלה אל פני המים
של שפיותי
|
ושוב הכאבתי לעצמי,
וכעת
מתוך ערפול החושים המזהירים
|
גושעצוםשלבעתהמתאגרףבשקופותהמוקשותשבגרוני.
|
מתווה צלבים של כעס
על גללי האסון.
|
קודם יש בור
רחב,
חלול
וחשוך,
ובו מפעמת האימה
|
אפילו כביסה נקייה -
תל מעולף של חוסר אונים.
|
פכפוך קריר על חלוקי הנחל,
|
כחושים ובורקים על שלמת כלולותיה טופפים.
מתקדמים התנים.
|
היא -
פניה עגולות וצרובות שמש
מקווקוות בתוואי הזמן
|
אינם מבקשים רעתה,
כסאות וכסתות.
|
אז, בלהיטות
באיבריי פושה הקהות.
|
וכשהיא לעיניי נפרשה,
ברכסיה הכומסים
ובגשמיה המעטים,
|
כאן אין מקום
למלים מתורבתות,
כאן אין כניסה
למשפטי משטמה,
|
טיפות של עופרת באיטיות חדה ומבהילה
|
כי בגוף רעב
כי כשהיצר בוער
|
תמיהה שקופה נבראת בה.
לא.
תמיהה שקופה נבעית בה.
|
שנות הבור שלי
שנות הטרום שלך -
היוכלו לאינהמרחק
שבינינו?
|
כשהוא בישבני מתבונן
בשני הפלחים
ירחיים,
|
שאין באפי עשן מתקתק,
ועצמותיי אינן מדקרות מבעד לעור הרפה,
|
רוצה לזכור אותך
ילד אלמוני בטרבלינקה הקפואה,
ממציאה לך שם
וצרה לך פנים
|
מפורק כפי שהינכם,
אפילו כך,
|
והסוד שבקצות אצבעותיו
חופר במחילות בושתה
למעלה ולמטה
|
האם ינצנצו הגלים בחימה, מחר בעת הסערה?
האם יפראו אז עלים על מדרכת עתיקה?
|
ועיניי משוטטות, מזהות שמלה תלוייה על קולב,
גדומה ובוערת בשוליה
ולצידה -מה?
|
בשחר צפוני ערפילי
חוצה זאב כסוף
אילנות של ברקת
|
פעם היו זיזי המילים מפתים.
|
את הדורמיציון לך אביא
בצריחיה האפורים
במליאותם ובהדרם
|
ברכסיה הדוממים אלה מול אלה,
באזמרגד שיפועיה,
וצהוב סלעיה עדויי הטחב,
|
אתה תקרא לי שירים באנגלית.
|
נגרעת
מרגע לרגע,
זוכרת כי אבוד הקרב,
מלכתחילה
ואין מחילה
או החלמה
|
מבקשת לדמות שמי סתיו לבנים אלא ש
מעליה:
חופת עטלפים אפורה.
צרודה.
|
בכל שורה,
נוספה עוד פנינה שקופה,
|
והאשוחים העתיקים לוחשים,
ופני האגם למשעי כחולים,
|
תפרחת מחטים ירוקות
ברוח סתווית טובלות,
|
אגרופי שקופות בגרוני
על שלא אבי היה זה.
|
לפסוע ביודעין
בשבילי האבדון,
|
ולתוך המעבר הקשתי,
במעלה הסמטה ילד ערבי
דוחף עגלה שמכבר ריקה
|
כלואה בתוך זכוכית,
בעיניו ואיתו.
|
ושיפעת שערך הזהוב
משיית נפרשה על בטני,
|
ומאז -
צבוע הציפייה מצחק בבשרה.
|
רקיעים כסופים בלילה כחול,
מבטיחים שיהיו גם אחרי
|
כי אליי אז נלחשה
השחורה ללבנה
|
זעם מבתר
לגושי ארגמן מנטפים
|
מימי הזכרון כחולים ואינם מסנוורים.
|
ופרפרים תכולים לכודים
בעיניים הקפואות.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
הציעו לי תפקיד
קטן בסרט כחול,
באתי לבמאי
אמרתי לו, בונא
יגאל, למה כזה
תפקיד קטן, הוא
אמר לי שהגודל
לא קובע,
ובצילומים הם
יעשו אותי גדול
יק טיבטי,
בהתלבטות
מוסרית, בשיחה
עם הסוכנת שלו. |
|
