[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היוצרים המוערכים על ידי אישה להבה

לרשימת יצירות השירה החדשות
Roaring marvelous gray-

Will dusk appear

הררית,
מתנשפת,

קצרצר
והקשיבי לפעמוני עמק המצליבה

אז, בטופפה
על אדמה בתולה

צער פשוט צוואר שוב לא ישאל: "איה השה"?

"הנני", יאמר, "כי עייפתי".

תולעי האימה טווות בי את תכריכיי,

לנוכח השקט באושוויץ הקטן.

אלא שהכל דק -

צווחת נערים שחוטים
והברבור השחור בטירופו

הנרעד באדוות הצער האפורות,

נהפכים שמיים ומיים.

ובך אהובה
אני מפצירה
בפנס אורצדק

מנקב את תוכי
בחורים של פחד

וימים רבים לפניו -
לילות עריריים,
עת יכהה המבט
והצליל ירחק ירחק,

ושוב נולד אין עוברי,

הניה הקטנה מתחת לשידה,
שומעת ואינה מבינה.

ועיניים כפריות מביטות מבעד לכפור החלון
מלוות את נחיל האסון,

קול מכשף -

הייקו
היום התעוררתי בוכה,

וצלילים חלומיים
לא יכלו
לבור הסוד

ושני מכשירי הטלפון,
אסופיים בסלסלה,

מתדפקת על זכרונה
ובמלואה מוכנה
להביט אל הזוועה

קצרצר
בשקט בשקט הינך מניחה,

שוב אני רואה,
כמה יפהפיות הגבעות
בכתמי השקדיות הלבנות,

דמותי בתוכך כה רחקה,

בשאון או בדממה,
באחת או אט אט,
לא אכפת:
להיזכר, ויהי מה!

כרכרות רדופות שוטים סוערות ברחוב העתיק,
בתים רחבי קמרונות מגיפים חלונם הסגלגל,
וזה האחד, גדוש הצריחים מעונני הנשרים,

יודעת -

אהבה
דיאלוג ממיר צורה
מליטופי קולות באשמורת אחרונה
לתווים אלקטרוניים של כאב ואהבה

האור היה ירוק.
ברמזור.
שלי.
אני פניתי שמאלה.
הוא - ישר.

רק למראיה תתכווץ.
מעטפה בוהקת,
מדקרת בכתב ידו

כפרפרים צוננים חגים לאורו
של פנס הרחוב העתיק.

הוא היה אבי ילדי
שלא נולד
בהוראתי,
הוא היה מלאכי
שאהב
אהב אותי,

והכל -
אחרי יופי כל כך כל כך גדול,
ומרהיב,
של שמיים מכוכבים,

ו
ב
א
ח
ר
י
ת
י




י






ת







י

הכאב משחרר
לתוך גהינום אחר,

והמה בלבבי יכנפו -
הכן בורק בריבוא כתומיו
והלא חובט בכהות שחוריו,

צבאים הדורי קרניים

קצרצר
נעות נוהות הדקות בקיץ הלוהט.

להתבונן בלא חמלה
בגופו המשוסע,

לווחיה נפשקים לטביעה מרשרשת,

התוודעתי אליו כל הלילה,

וכשסיפרת איך נלחשת
שנה שלימה
בזו המילה,

ושוב היא כאן,
הרוח הרעה,
מעלה אל פני המים
של שפיותי

ושוב הכאבתי לעצמי,
וכעת
מתוך ערפול החושים המזהירים

גושעצוםשלבעתהמתאגרףבשקופותהמוקשותשבגרוני.

מתווה צלבים של כעס
על גללי האסון.

קודם יש בור
רחב,
חלול
וחשוך,
ובו מפעמת האימה

חידה
יחידה
אותה
מענה -

אפילו כביסה נקייה -
תל מעולף של חוסר אונים.

פכפוך קריר על חלוקי הנחל,

כחושים ובורקים על שלמת כלולותיה טופפים.
מתקדמים התנים.

היא -
פניה עגולות וצרובות שמש
מקווקוות בתוואי הזמן

אינם מבקשים רעתה,
כסאות וכסתות.

אז, בלהיטות
באיבריי פושה הקהות.

וכשהיא לעיניי נפרשה,
ברכסיה הכומסים
ובגשמיה המעטים,

ולצריבת הכמעט

עטופה הינומת ערפל לבן,

כאן אין מקום
למלים מתורבתות,
כאן אין כניסה
למשפטי משטמה,

קצרצר
טיפות של עופרת באיטיות חדה ומבהילה

כי בגוף רעב
כי כשהיצר בוער

תמיהה שקופה נבראת בה.

לא.
תמיהה שקופה נבעית בה.

שנות הבור שלי
שנות הטרום שלך -
היוכלו לאינהמרחק
שבינינו?

כן,
אני מזהה,

כשהוא בישבני מתבונן
בשני הפלחים
ירחיים,

לא מבינה לא
לא משלימה לא

שאין באפי עשן מתקתק,
ועצמותיי אינן מדקרות מבעד לעור הרפה,

רוצה לזכור אותך
ילד אלמוני בטרבלינקה הקפואה,
ממציאה לך שם
וצרה לך פנים

מפורק כפי שהינכם,
אפילו כך,


והסוד שבקצות אצבעותיו
חופר במחילות בושתה
למעלה ולמטה

האם ינצנצו הגלים בחימה, מחר בעת הסערה?
האם יפראו אז עלים על מדרכת עתיקה?

ועיניי משוטטות, מזהות שמלה תלוייה על קולב,
גדומה ובוערת בשוליה
ולצידה -מה?

בשחר צפוני ערפילי
חוצה זאב כסוף
אילנות של ברקת

פעם היו זיזי המילים מפתים.

עקומות, נערמו בביאושן.

מפולת שתיקתי מתדרדרת

במלות אהבה

את הדורמיציון לך אביא
בצריחיה האפורים
במליאותם ובהדרם

ברכסיה הדוממים אלה מול אלה,
באזמרגד שיפועיה,
וצהוב סלעיה עדויי הטחב,

אתה תקרא לי שירים באנגלית.

וכעת -
הינך אינך.

נגרעת
מרגע לרגע,
זוכרת כי אבוד הקרב,
מלכתחילה
ואין מחילה
או החלמה

בלהבתי
את זימתו אאכל

בעיניו שורקים הנשרים

מבקשת לדמות שמי סתיו לבנים אלא ש
מעליה:
חופת עטלפים אפורה.
צרודה.

בכל שורה,
נוספה עוד פנינה שקופה,

והאשוחים העתיקים לוחשים,
ופני האגם למשעי כחולים,

וחצי הפנים של חיוך ואימה

תפרחת מחטים ירוקות
ברוח סתווית טובלות,

עינבר לו הייתי בכף ידך.

איברים חורגים לגופם

אגרופי שקופות בגרוני
על שלא אבי היה זה.

קצרצר
במקורה נואשים הצלילים.

לפסוע ביודעין
בשבילי האבדון,

ולתוך המעבר הקשתי,
במעלה הסמטה ילד ערבי
דוחף עגלה שמכבר ריקה

כלואה בתוך זכוכית,
בעיניו ואיתו.

ושיפעת שערך הזהוב
משיית נפרשה על בטני,

ומאז -
צבוע הציפייה מצחק בבשרה.

רקיעים כסופים בלילה כחול,
מבטיחים שיהיו גם אחרי

במדבר הפחד,
כשהזמן מטפטף

כי אליי אז נלחשה
השחורה ללבנה

ויש את המבט
שתמיד נפרד,

זעם מבתר
לגושי ארגמן מנטפים

קצרצר
מימי הזכרון כחולים ואינם מסנוורים.

ופרפרים תכולים לכודים
בעיניים הקפואות.

תשוקה אדומה אינה שוקטה,




אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
אתם חושבים
שהתחת שלי
גדול?


האיש האדום בצד


תרומה לבמה





יוצר מס' 13339. בבמה מאז 2/6/02 8:04

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאישה להבה
© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה