|
והקשיבי לפעמוני עמק המצליבה
|
צער פשוט צוואר שוב לא ישאל: "איה השה"?
"הנני", יאמר, "כי עייפתי".
|
תולעי האימה טווות בי את תכריכיי,
|
לנוכח השקט באושוויץ הקטן.
|
אלא שהכל דק -
צווחת נערים שחוטים
והברבור השחור בטירופו
|
הנרעד באדוות הצער האפורות,
|
ובך אהובה
אני מפצירה
בפנס אורצדק
|
מנקב את תוכי
בחורים של פחד
|
וימים רבים לפניו -
לילות עריריים,
עת יכהה המבט
והצליל ירחק ירחק,
|
הניה הקטנה מתחת לשידה,
שומעת ואינה מבינה.
|
ועיניים כפריות מביטות מבעד לכפור החלון
מלוות את נחיל האסון,
|
וצלילים חלומיים
לא יכלו
לבור הסוד
|
ושני מכשירי הטלפון,
אסופיים בסלסלה,
|
מתדפקת על זכרונה
ובמלואה מוכנה
להביט אל הזוועה
|
שוב אני רואה,
כמה יפהפיות הגבעות
בכתמי השקדיות הלבנות,
|
בשאון או בדממה,
באחת או אט אט,
לא אכפת:
להיזכר, ויהי מה!
|
כרכרות רדופות שוטים סוערות ברחוב העתיק,
בתים רחבי קמרונות מגיפים חלונם הסגלגל,
וזה האחד, גדוש הצריחים מעונני הנשרים,
|
דיאלוג ממיר צורה
מליטופי קולות באשמורת אחרונה
לתווים אלקטרוניים של כאב ואהבה
|
האור היה ירוק.
ברמזור.
שלי.
אני פניתי שמאלה.
הוא - ישר.
|
רק למראיה תתכווץ.
מעטפה בוהקת,
מדקרת בכתב ידו
|
כפרפרים צוננים חגים לאורו
של פנס הרחוב העתיק.
|
הוא היה אבי ילדי
שלא נולד
בהוראתי,
הוא היה מלאכי
שאהב
אהב אותי,
|
והכל -
אחרי יופי כל כך כל כך גדול,
ומרהיב,
של שמיים מכוכבים,
|
הכאב משחרר
לתוך גהינום אחר,
|
והמה בלבבי יכנפו -
הכן בורק בריבוא כתומיו
והלא חובט בכהות שחוריו,
|
נעות נוהות הדקות בקיץ הלוהט.
|
להתבונן בלא חמלה
בגופו המשוסע,
|
לווחיה נפשקים לטביעה מרשרשת,
|
וכשסיפרת איך נלחשת
שנה שלימה
בזו המילה,
|
ושוב היא כאן,
הרוח הרעה,
מעלה אל פני המים
של שפיותי
|
ושוב הכאבתי לעצמי,
וכעת
מתוך ערפול החושים המזהירים
|
גושעצוםשלבעתהמתאגרףבשקופותהמוקשותשבגרוני.
|
מתווה צלבים של כעס
על גללי האסון.
|
קודם יש בור
רחב,
חלול
וחשוך,
ובו מפעמת האימה
|
אפילו כביסה נקייה -
תל מעולף של חוסר אונים.
|
פכפוך קריר על חלוקי הנחל,
|
כחושים ובורקים על שלמת כלולותיה טופפים.
מתקדמים התנים.
|
היא -
פניה עגולות וצרובות שמש
מקווקוות בתוואי הזמן
|
אינם מבקשים רעתה,
כסאות וכסתות.
|
אז, בלהיטות
באיבריי פושה הקהות.
|
וכשהיא לעיניי נפרשה,
ברכסיה הכומסים
ובגשמיה המעטים,
|
כאן אין מקום
למלים מתורבתות,
כאן אין כניסה
למשפטי משטמה,
|
טיפות של עופרת באיטיות חדה ומבהילה
|
כי בגוף רעב
כי כשהיצר בוער
|
תמיהה שקופה נבראת בה.
לא.
תמיהה שקופה נבעית בה.
|
שנות הבור שלי
שנות הטרום שלך -
היוכלו לאינהמרחק
שבינינו?
|
כשהוא בישבני מתבונן
בשני הפלחים
ירחיים,
|
שאין באפי עשן מתקתק,
ועצמותיי אינן מדקרות מבעד לעור הרפה,
|
רוצה לזכור אותך
ילד אלמוני בטרבלינקה הקפואה,
ממציאה לך שם
וצרה לך פנים
|
מפורק כפי שהינכם,
אפילו כך,
|
והסוד שבקצות אצבעותיו
חופר במחילות בושתה
למעלה ולמטה
|
האם ינצנצו הגלים בחימה, מחר בעת הסערה?
האם יפראו אז עלים על מדרכת עתיקה?
|
ועיניי משוטטות, מזהות שמלה תלוייה על קולב,
גדומה ובוערת בשוליה
ולצידה -מה?
|
בשחר צפוני ערפילי
חוצה זאב כסוף
אילנות של ברקת
|
פעם היו זיזי המילים מפתים.
|
את הדורמיציון לך אביא
בצריחיה האפורים
במליאותם ובהדרם
|
ברכסיה הדוממים אלה מול אלה,
באזמרגד שיפועיה,
וצהוב סלעיה עדויי הטחב,
|
אתה תקרא לי שירים באנגלית.
|
נגרעת
מרגע לרגע,
זוכרת כי אבוד הקרב,
מלכתחילה
ואין מחילה
או החלמה
|
מבקשת לדמות שמי סתיו לבנים אלא ש
מעליה:
חופת עטלפים אפורה.
צרודה.
|
בכל שורה,
נוספה עוד פנינה שקופה,
|
והאשוחים העתיקים לוחשים,
ופני האגם למשעי כחולים,
|
תפרחת מחטים ירוקות
ברוח סתווית טובלות,
|
אגרופי שקופות בגרוני
על שלא אבי היה זה.
|
לפסוע ביודעין
בשבילי האבדון,
|
ולתוך המעבר הקשתי,
במעלה הסמטה ילד ערבי
דוחף עגלה שמכבר ריקה
|
כלואה בתוך זכוכית,
בעיניו ואיתו.
|
ושיפעת שערך הזהוב
משיית נפרשה על בטני,
|
ומאז -
צבוע הציפייה מצחק בבשרה.
|
רקיעים כסופים בלילה כחול,
מבטיחים שיהיו גם אחרי
|
כי אליי אז נלחשה
השחורה ללבנה
|
זעם מבתר
לגושי ארגמן מנטפים
|
מימי הזכרון כחולים ואינם מסנוורים.
|
ופרפרים תכולים לכודים
בעיניים הקפואות.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
את יודעת מה
אומרים על בנים
עם אף ארוך...?
אחד מנסה להתחיל
עם זאת שאהבה את
התל-אביבי |
|
