|
אישה אחת
 
11.4.05
כותבת שירה מספר שנים.
פרוזה שנה בלבד
וסיפורי ילדים חודשים מספר.
אוהבת לקרוא ולכתוב שירים, פרוזה, וספורים לילדים.
מעוניינת לקבל משוב, ומוכנה לתת משוב ליצרות של
אחרים.
היצירות מתארות אותי ומדברות בעד עצמן
פתאום, נתגלה לי הריח שלך.
לא היה זה ריח סבוני הלבנדר שאליו הורגלתי, שבהם אימא הקפידה
לחפוף את שערותיי. ממך נדף ריח משכר של פריחת עצי התפוזים
שצמחו בחצר הקטנה שאימא שלך טיפחה. הריח פיתה להתקרב, אבל
חששתי.
|
היא פגשה אותו בכניסה לקרקס. באותו בוקר, גילתה שהיא פנויה
מדי. בבהלה אכלה, שתתה כוס קפה, התלבשה, עלתה על אוטובוס
ופנתה צפונה...
נדחקה לתוכו התיישבה בספסל הפנוי וכשהתבוננה בראי של הנהג
שלפניה יכלה עדיין להבחין בגוון ורוד דמויי צללית כף-יד שעל
לחיה.
|
"עשית לי כבר את הכפתור?" ההטרדה המתמדת הזאת שלו במהלך היום
די עצבנה אותה. אבל ויתרה לטון המאיים ונגשה למכונת התפירה,
הירושה היחידה שהשאירה לעצמה מהבית.
|
"את מוכנה לקבל לידיך את הילד שהגיע אלינו בטיסה מישראל?" שאלה
הדיילת בצרפתית. "כן, בשמחה רבה" ענתה. הדיילת שלפה כרטיס
סגול ובקשה : והיא חתמה בחיוך על ההצהרה המופיעה על טופס
סטנדרטי של מסירה-קבלה להובלות באוויר: קיבלתי ילד, אחד שלם".
|
גם אותי יושיבו עכשיו על כורסה במרפסת, ואשאר תקועה ותלויה
באחרים: יודה, תביא לי כוס מים! יודה, תפתח את הטלוויזיה!
יודה, תסדר לי את הכרית! עכשיו, אאלץ לראות את פניו המתכווצים
בכעס עצור בכל פעם שיהיה עליו לעזור לי מי יעזור לי להתרחץ,
להתלבש
|
"תשמעי, ריקוד אחד הספיק לי כדי לגעת ולדעת שזה האיש. התנועות
של גבר לטיני זה, משהו - ריקוד של אש". פתחה אז את סיפורה.
"כמו נסיך, הוא מתנועע בקצב של סלסה. אנחנו רוקדים - צמוד
צמוד, נוגעים לא נוגעים
|
רואים שבקיץ התשוקות שלך
מבשילות עד להיפקע
|
אולי משהו צועד היום במגפיו
על השם של סבתי
"מאין טאיירע חנהלה"
שחרוט על אבן מתפוררת?
אבל, מי מבין היום יידיש.
|
ורק אני, עוד אוחזת באשליות
זורה פוך כבד סביב
שאיש לא ידע דבר.
|
בין החוטים, שעוברים מיד ליד
לומד גופי להיות דרוך לקראת המשתנה
ואצבעותיי אוחזות במתח המקים
את הצורות מתחדשות
|
להיות עיניך פקוחות לילה
ושירים פורצים מתוכם
כמו נפתחו ארובות
ופקדו עלי: זרום!
|
ומשאירה בידי קופסה קטנה
עם חוט ומחט וכפתור בודד
וגם שני סירים מפויחים
ומכסה אחד כבד
|
וחיוך חיוור מכאב
שלחה אל -
המבחנה.
|
החרציות הן לי
קטעי אביב מתפרצים
|
כפפה אוחזת בי ואני חשה בגופך הרך, המיוזע
המתקרר בין ידי, כשאת עטופה בחולצה של מישהו אחר.
|
אמא פורמת בגד ומצרפת פרקים ישנים שנדחסו בחלל החדר
היא מטליאה לי מעיל קטיפה עם כפתורי לבבות מזהבים
שיעטפו אותי בגעגועיה למלכיות של שלג לבן.
|
אהובי
נושרים מעלי.
שנים הפנו תפרחתם
וקרנו אלי בכל צבעי הקשת,
הם התהלכו סביבי על בהונות
נעו בדממה שלא להטריד בספורם.
הם הקימו מעלי חוסמי יגון
ועטפו צמיחתי בצעיפים
מפני שרידים
של הקר
הצורב.
|
באותו ערב שחקה עם נכדתה במחבואים.
"לאן היא נעלמה?" שאלה במבוכה.
ולרגע הכל נעצר סביב
|
ואיש לא נותר כדי לשאול
איך קראה דודתי פייגה לחמשת ילדיה
שלא חזרו משם.
|
מחר ישלוף פטישו מסמרים זועמים
לבנות לנו בית לשכן את החיים
ולשמר לצדם את מתיו.
|
אך בלי משים היא נטעה בי רגליה
לדלג בהן על פני בורות מוסווים
ולאגור מרחבים חדשים
בתוך שפת העלבון
|
ורק הליטוש הזה של הנקודות והפרטים
עוזר לפעמים לשמור על
השפיות.
|
המצלמה נעה סביב כמו פיורד קפוא.
בין דממות מתוחות מתנגנת שפה בסלם אחר
שקט קר מתמלא בחלל האולם
|
רק נכדי רצו עוד לשמוע על הדבש המתוק
ועל גרגירי הרימון שעל השולחן.
|
התנועה הזו בה אימי דוחסת
וממלאה את צוואר התרנגולת
ספוגה חותם של ירושות נושנות.
|
וכש"כיפה אדומה" עם לחם בסל
תבוא לבקר ותשאל -
"למה הפרצוף שלך מנופח כמו בועה?"
|
התנועה הזו בה אימי דוחסת
וממלאה את צוואר התרנגולת
ספוגה חותם של ירושות נושנות.
|
גופה מאותת בדמים
דם עונתה חולף ברחמה
מכון צפונות תשוקתה
|
ואני עוד שוקעת לאט לאט בתוך אשפת החלל
שמשמרת את אלפי הכונות אמתיות
שלא נמצא להן תרגום מסכם
ואפילו הידים הנעות בהגזמה
כבר לא מצליחות
לעזר.
|
זכרה את התמונה מהאנציקלופדיה לנוער:
"הדגיג הקטן חי מוגן בזימיו של הכריש
ומנקה בלי הפסק את השיירים"
והמשפט מופיע לפעמים
|
הסתיו הזה
כבר מתישב בתוכה,
וממלא את אבריה הכבדים
כמו פסלה של דמטר הסטואית.
|
הפינות המקופלות לא הסגירו -
הן שמרו, כמו תמיד
על הסוד
|
והתמונות אוטמות את עיניה
כמו האצבע של "הנס הקטן" -
החוסמת פרצות בסכרים.
|
לו יכולתי לאחז בחלומות שלי שנייה נוספת
הייתי ממשיכה להלך בהם
לתלות את כביסת חיי באטבים
וללפות את אהבותיי על חבל גס ומתוח .
|
אולי מישהו צועד שם היום במגפיו
דורך על שמה של סבתי "די קלאינע חנה'לה"
שחרוט על אבן מתפוררת.
אבל, מי מבין היום יידיש.
|
הצפרים לא למדו ללטף.
במקום התמסרות מענגת
הם מנתרות בתמיהה חשדנית
מפנות ראשן ובודקות מצד לצד
בתנועות החושפות את סודות עברן.
|
הצפרים לא למדו ללטף.
במקום התמסרות מענגת
הם מנתרות בתמיהה חשדנית
|
הציפרים לא למדו ללטף.
במקום התמסרות מענגת
הם מנתרות בתמיהה חשדנית
מפנות ראשן ובודקות מצד לצד
בתנועות החושפות את סודות עברן
|
חיפשתי כיוון
בציורים של אושר
שתי ידיים מגיעות מכול צד
מציירות ומצטיירות
זו על ידי זו.
|
היא ישובה בתוך מסגרת המתכת
ומכחול של פיקסו זורם בתנועתה.
|
כמו דגים
שמצאו להם מקום
בתוך המים
גם המנוחה היא תנועה מתמדת,
|
לפעמים
השירים מופיעים
אצלי לאחר סידור החדר
במגרות מתפנה אז מקום למילים
כמו חבילות המצות החמות
התופסות את מקום
החמץ.
|
כבר קרו בי כל הסיפורים
שקראתי בנופים של סוטין.
|
אהובי נושרים
מעלי אחד, אחד ואחד
שנים הפנו את תפרחתם וקרנו בכל
צבעי הקשת. הנה הם קמלים ונובלים לי בהסתר
מפנים מקומם בדממה לפני בואו
של הקיץ הלוהט
|
הוליווד, הוליווד, שלוש חולצות בדולר, זועקים בעלי הדוכנים מכל
צד
מוכרים אותם בזול. בין המוני אדם ב"הוליווד בולוואר",
בגוונים של רחוב אלנבי בין השוק לרחוב עליה
|
באותו חורף
צעדנו אני ואמי
בין שבילי הפרדס
וגנבנו עשב לתרנגולות.
|
כי בין חמישה דגמים חלולים ומתחלפים
ואין סוף של חוט עגול אחד
נתגלו לי כל ה"שבילים
שלא הלכו בהם
עדיין".
|
הוליווד, הוליווד,
השלטים קרבים ומכים במוחי הקודח.
גל עד, ליפים, לחזקים, לצודקים ול"כול-יכולים"
שידעו לאהוב ולשנוא וגם למות בהדר מזויף.
|
ואני יושבת יום יום על המפתן מצפה להד צעדיו
ולתשובת רגבי האדמה.
|
האינדיאנים
שמשאירים קו סיום לא גמור
על ציורי הכדים
כדי לתת לרוחות לחדור.
|
בעיתון הגיאוגרפי
אני קוראת על אינדיאנים
שמשאירים קו סיום לא גמור
על ציורי הכדים
כדי לתת לרוחות לחדור.
|
ונותרו רק עקבות של ריח קינמון ופירורי חלה
עדות לכל הטוב שהונח שם פעם ולא ניתן עוד
לאוספו מחדש.
|
הי, המתיני רגע! רק פגישה קטנה
עם מי שהיית עסוקה מכדי להכיר.
|
רק מי שהנחה זמן רב מדי
בין התפוחים הכחוולים של סזאן
יודעת להתגעגע לערמות של השוק.
|
פטמות השדיים של "אולימפיה"
לא מצפות לפרחים
ותנועת המתיחה
של כף הרגל בתוך הסנדל
קורצת לצופים בה כבר עשרות שנים.
|
עיניי מחפשות מקומות בהם הייתי
אולי יתקיימו בהם ההבטחות שקרצו אלי לשוב.
טיפות חמות של גשם קיץ
שוטפות את קמטי פניי
ביציאה מהמטרו.
|
מותחת כפפה שחורה על אצבעות ידי,
מציבה היד בתנועת האצבע הידועה,
נוגעת לא נוגעת - אך רומזת פיתוי אחר.
|
אולי יפסחו עלי הפעם
טקסי הדם לסימון המשקופים
ואוכל לשמור על אהוביי בהסתר
לנענע עריסות ולשיר להם נומי נומי נום.
|
ואנשים שנושמים שירים
תולים בהם את תמונת תמצית החיים
מתיישבים ממול על ספה עייפה
ומחייכים.
|
''שם הוא רק שם" היא אמרה לי
''רק על הנפש שלך
צריך לשמר.''
|
בלילה ההוא פגשתי את
אימי מתעופפת ובידיה שני סירים.
|
בימים כאלה
אני מנסה להמשיך את עצמי
בשרבוטים של ליאונרדו.
|
עשרים מדרגות מתכת מחזירות אותי לאדמה
והד העבר מחסיר פעימה ומנקר בעור התוף שירשתי.
הנה היא סבתי מזהה אותי גוררת מזוודה לצד הגדר
|
|
|
"רוצים שנון?
רוצים שנון?
רוצים שנון?
אנחנו דור
מזוין..."
"השנון" מצטט
מהראש מתוך
הופעה של אביב
גפן |
|
