[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









 
עבר הווה עתיד


אל היוצרים המוערכים על ידי איש הזמנים

לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
חלום
היא נרדמה עם המחשבות עליו בראשה, חולמת מה היה אילו היה חי
והיא הייתה חוזרת מהרופאה ומספרת לו שהיא בהריון, איך היה מרים
אותה באוויר והיא הייתה צוחקת וצועקת לו שזה מסוכן עכשיו
שיפסיק.
ובלילה, מתוך שינה, היא חייכה. לראשונה מיזה חודש.

כעסתי. כל כך כעסתי. כעסתי על איתי, בלי להבין בכלל למה אני
כועסת עליו, על הערב שנהרס לי, על החיים המאושרים שתיכננתי
לעצמי, והרגשתי שהם נשמטים מידיי, על קובי. על מה שהוא עשה לי
כל כך הרבה שנים קודם לכן, על כך שלא זכרתי עד עכשיו

היא מביטה בכתב ידה העגול, המסודר. ונזכרת למה מלכתחילה הביטה
לשם, רצתה להביט לשמיים ונתקלה בחומת המיטה, עצמה את ענייה
והביטה שוב למעלה דרך הקרש, דרך המזרן, דרך התקרה, אפילו דרך
הבית של השכנה הזקנה מלמעלה, זו שתמיד נותנת לה סוכריות ומלטפת
אותה על הראש

כואב לי. ואני לא יודע מה ואיך להסביר את זה, לא יודע מה קרה,
פתאום הרגשת המועקה הזו שבתוכי.
לימור הביטה בי בעניים מזדהות. אבל היא לא באמת יכולה להבין
אותי. היא לא נמצאת שם, איפה שאני נמצא, תמיד תהייה מחוץ
לתמונה.

הלכתי ככה מסתכל על הידיים שלהם, ידו פרוסה רחבה, ידה שלה
מכווצת בתוך ידו. הבטתי בהם ושתקתי.

היא התיישבה שם בין העצים, בכניסה לבית העלמין רואה את השיירה
של ההלוויה, בוכה איתם על אהובה שהלך לה.
שעות ישבה שם עד שאחרון המבקרים הלך רק אז הרגישה מספיק חזרה
להיכנס לקברו, לצרוח, לבכות.
את חולצתה קרעה לאות אבל על קברו, נשכבה שם ובכתה, סיפרה לו מה
עבר ע

היום בבוקר כשהתעוררתי ניזכרתי שאתמול במדורה נועה הסתכלה עליי
חזרה, וחייכה ושתי גומות החן שלה קרצו עליי וענייה ראו רק אותי
באותו הרגע ואני הרגשתי משהו כזה בחזה שאני לא יודע איך קוראים
לו.

נתקעתי עם הרכב, באמצע איילון, היסטרית כמו שרק בחורה שנתקעת
עם הרכב מסוגלת להיות, מסביבי מיליון נהגים זועמים ומקללים,
ואז פתאום הוא עצר לידי את הרכב ועזר לי לדחוף אותו הצידה, ואז
חיכה איתי עד שהגרר הגיע.

היא מסתובבת בחדר, מניפה את ידייה באוויר, חגה סביב עצמה.
הבעות פנייה משתנות והיא לוחשת כאילו ממתיקה סוד עם מישהו
דמיוני.
לא כאילו.

"לפעמים הידים אוהבות אותי"
המשפט שלה קטע את הדממה ומשך אותי מהרהורי, הבטתי בה, חושב על
המשפט הזה שהיא זרקה, מרצונה, לחלל האוויר.
"והאנשים?, אלו שמאחורי הידיים, גם אוהבים אותך?"
היא חשבה לרגע וענתה, "לא יודעת, אף פעם לא הצלחתי לפענח מי
באמת אוהב אותי ומ

אבא שלי היה האבא הכי טוב בשכונה, תמיד היו אצלנו חברים, תמיד
היו מסיבות קטנות כאלו, של כל המבוגרים שמתקבצים ביחד, ולי
הרשו להישאר תמיד במשך חצי שעה, ואז הייתי צריכה ללכת לישון.

הוא מאוהב.
כן ככה זה. יש כאלו שקמים יום אחד בבוקר ויודעים את זה.
תגידו תגידו שזה כמו בסרטים.. אל תשכחו שכל התסריטאים
החכמולוגים האלו לא ממציאים כלום, הכל מדברים שהם ראו או חוו
במציאות.

קשה לי להגיע אלייה, אל המיוחדת. שנים של חסימות אפילו מלאך
שכמוני לא מצליח לשבור.

האור במנורת הרחוב נכבה בקול פיצוץ קטן, הוא שתק פתאום ושנייהם
הביטו למעלה, הוא כי הופתע והיא כי פנייה היו מרותקות לפניו
ובאופן אוטומטי הוסטו ביחד איתם, גם היא שהסתכלה עלייהם מהצד
הביטה על המנורה בפליאה, כמה מתאים חשבו שלושתם ביחד כל אחד
מסיבותיו הוא

אחר כך כמובן, החלו ההריונות, ואז גם נתקלתי בתופעה הזו של
הנשים שמרגישות רע כשאין להן בטן כיוון שזוגתי, שתחייה,
הרגישה רע כל כך עם גופה נטול ההריון, ובכלל, עם אצבעתה נטולת
הטבעת, אבל עבר לה (או ככה לפחות היא אומרת לי, אחרי פרץ של
ריבים ששטפו את הבית

הבוקר מצא אותה רדומה על הספסל, שקועה בתוך סיוט, מתעוררת
לסיוט אחר.
הסיוט המציאותי שלה.

נדהמתי לראות שבן זוגי עומד על הבמה הקטנה במסעדה, עם
המיקורפון של זמר הבית שמופיע בדרך כלל ומבקש את תשומת לב
האורחים. הייתי בטוחה שהוא הולך לעשות לי את הפאדיחות של חיי,
מה הוא עולה לבמה?
להגיד שאנחנו חברים חצי שנה? כולם יצחקו עליינו, רק ילדים בני
16 חוגגי

ואיך היא מרגישה את הפחד בתוכה כי היא תלוייה בו - השקט שלה
תלוי בו, הביטחון שלה.
והוא שתק, לא נותרו בו מילים.
וככה השתיקה התארכה לה.
ישבו להם ילדונת מכונסת בעצמה וגבר חושב שאוהב.
ובעצם הדבר שהכי שלט שם, בשתי הדמויות האלו זה הפחד.

אומרים זה מהבית ככה. כאילו בבית לא חיבקו אותה, לא נתנו לה
אהבה. לא אצלה. דווקא כן נתנו לה אהבה, דווקא כן חיבקו אותה.
לא רק זה אלא אפילו אהבו אותה יותר מאשר את כולם.


לרשימת יצירות השירה החדשות
הלילה שבו ידעתי אותך
היה לילה ככל הלילות
לא היו ילדים בחוץ
ומעבר לחלון לא נשמעו רחשים חנוקים
אבל
זה היה לילה מיוחד
כי היה זה הלילה בו ידעתי אותך


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אנחנו מדברים, צוחקים, בוכים - לנגב לה את הדמעות, ולהגיד תודה
לאלוהים שאני פה ולא בצד השני של המסנג4ר, היא מחבקת אותי
בלילה כשאני מתעורר מתוך סיוטים מתמשכים שרודפים גם אותה.




הרייך הרביעי
עכשיו בחנויות!






עו"ד שמעון
מזרחי פרקליט
וקולגה לטימטומו
של ארי שמאי
בפרסומת גלויה
דרך הסלוגן
האשכנזי.


תרומה לבמה





יוצר מס' 13048. בבמה מאז 18/5/02 22:05

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאיש הזמנים
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה