|
נולדה (בשנת 1980) גדלה, חיה ובטח בסוף גם תמות. כמו
כולם.
באמצע ישבה לכתוב כמה דברים- וזה מה שיצא...
ואני דווקא לא חשבתי עליה באותו רגע. חשבתי על משהו אחר.
ופתאום- היא קופצת לשם.
כאילו, מה? אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר מלבדך? אין לי
חיים אחרים?
|
מיום ליום הזיכרון מטשטש ונעלם כמו רוח המוחקת ציורי חול עד
שלא נשאר דבר, ואני פוחד שיום אחד אני אקום ולא יישאר ממנה
דבר. היא תעלם מחיי לנצח...
|
בזמן האחרון יש לי הרבה דברים בראש שלא היו שם לפני כן. את
ביניהם. ואני מדברת עליך, מדברת אליך- ואת לא עונה. את אינך.
ועכשיו אני חושבת עליך ומנסה לכתוב אליך. וניסיתי להגיד לך מה
אני חושבת ומה אני מרגישה. אבל המילים התבלבלו לי, והמחשבות
עושות לי בלאגן בראש
|
שחור.
אתה שחור. אני לבנה.
|
ואני אשתה לי לשוכרה עד שלא אזכור את שמך. ולא אראה את פניך
מולי. עד שאשכח כול דבר.
|
ויוליה בדיוק התעוררה. ורומיאו לא מת. והם יצאו מאחוזת הקבר.
כולם כול כך שמחו.
והם התחתנו שוב בכנסיה.
ומה משם? לאן?
|
זוהר הקטנה התחילה לברוח. לאן?- היא לא ידעה. הרחק מהקולות.
הקולות שהגיעו מאחוריה. זוהר הקטנה הרימה את רגליה הקטנות,
אימצה את ריאותיה הקטנות. רצה בתוך המסדרונות.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
אפשר להגדיל את
הסלוגן בשקל
תשעים?
טארנטלה רעבה
לסלוגנים. |
|
