צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

חם ואני מזיע, אנחנו תקועים מאחורי חבורה של כמה מבוגרים, הם
הולכים באיטיות, השבילים צרים, אין איך לעקוף, אין שבילים
אחרים, אין צל, רק שורות ארוכות של קברים,

אני זוכר שהבטתי בה בשנייה שאחרי הנשיכה, היא ידעה שהיא עשתה
משהו שהיא לא הייתה צריכה לעשות, גם בתוך האינסטינקט החייתי
שלה, היא ידעה שהיא לא רצתה לפגוע בי, אבל היא ידעה שהיא פגעה,
וראיתי בעיניים שלה שהיא מתביישת, וסלחתי לה, סלחתי לה באותו
הרגע.

וברשימה הזאת זימנתי לי מאווים שחשקה בהם נפשי

ואני נשכב על הבטן, מניח ראשי על ידי, החול נדבק לבטני,
והזיקפה שלי משתרשת לה בתוך החול, אני עוצם את העיניים ומרגיש
את השמש מלטפת.

הוא סיפר לי שאמא במצב לא טוב, גילו אצלה אי ספיקת כליות, היא
תצטרך לעבור דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, אלא אם כן נמצא לה תורם
לכליה

הילד גם שמר שם סוד, בתוך השיער המתולתל והנפוח,
הסוד היה שלפעמים הוא קצת לבד ולפעמים קצת לא בטוח,
שאולי הוא צריך להסתפר ולא להיות כל כך שונה מכולם,
כי לפעמים זה נחמד להיות סתם עוד אחד.

בוקר, את לא אומרת לו שלום.
מתחילה ת'יום, אבל הלילה,
עוד עוטף אותך חלום.
ואת נושמת. אבל כמה,
אפשר לסבול את השטויות?

פנים של אחרי השיגעון,
של שמחת השפיות,

נעמד במרכז חדר מלון, מראות קטנות, מרצפות שחורות, פסים על
דלתות.

אריחי פלדה, אישה אבודה,
מוותרת על תשוקה.
הכל מותר, בתנועה אחרונה,
מתמסרת לשתיקה.

עוצמת האש פוגעת בי בעוצמה,
אני קם וממשיך, בלי נשימה.

והיא תחבק אותך בסתר, כשתהיה עייף.
תציע עצמה בין חרכים, כשזה יהיה מיותר.

מניח לך ללטף בשיערך,
מלטף בך במילותיי,
בשתיקות קודש.

אל הריק שנמצא בתוכי. את מוזמנת, בואי תיכנסי,
נוח פה, נוח לי, בואי לחלל התמידי.

מניף מוט ומכה בשמשת הרכב,
"מה אתה רוצה ממני?"
מתנתק מקיום,
"מה אתה רוצה ממני?"

רוחות של אבק מרחפות,
מנגעות באדמות חוליות,
מותירות חלקיקי נשמות,

אני רוצה להרגיש.
אני רוצה לעצום עיניים, לפרוס ידיים ולתת לרוח של היקום לגעת
בי, להרגיש את טיפות הגשם על הפנים, את קרני השמש מחממות את
העור שלי, עירום, מוכן.
אני רוצה להרגיש, בעיניים פקוחות, בריקוד חושני, בריקוד עם
עצמי, כשאף לא מסתכל, כשכולם רואים, רג

הוא גונח שתיקות,
מת בידה.
מת, נתק, חסר תחושה.

את קמה רועדת, מתמוטטת לזרועותיי,
אני עטוף בדמך.

טיפות דם ניקוות בפינות הבד הלבן,
מנסות לחבור חזרה.

אני מביט בה עומד, בכאבי תשוקות, ברגש נכבה, נשכב לצידה.
עורג למגע, היא מפנה אלי פניה, ללא לחישה.

קולות לא ברורים,
התרחשויות במנהרות תחתית,
אני עוצם עיניים ונמצא שם.
נאחז בעיזבון מחשבות

היא עוברת במסדרון אחרָי,
מעבירה ידהּ, מלטפת בקימורי קירות

נִירֶחַק ממך. קרב אליך.
בכאבי יום, במחנק מקיף פרצי נשימה.
בזיכרון גוף מתמסר למחסור נגיעה.
בחיוך מתבטל בהיעדר שליטה.

הכל זמני שארית, בואי שבי עימי שנית,
תגידי הס, לא אסכית, אביט בך ללא תכלית.
נתקיים במקומות רועשים, בשולי תודעות,
גופות מיוזעים, תנועות אחרונות.

רועדת, אני עם גבי מופנה אליה, עומד יציב.

נוגעת, בקצות אצבעותיה, יד אחת מושטת, מלטפת בכתפי

הם מקיפים אותי כולם, דמויות של חוסרים מוּבנים,
מנורה חלשה דלוקה רק מעלי, אלומה מתנפצת בראי.

השקוני מים, אני חיים במקומות שמורים.
לעת ליל, אני נמחק בין השבילים.

אבל צרחות, זעקות, מן האדמה, זועמים,
ואוויר בריאות. נשימות חנוקות, אוהבים.

ואני מתרסק,
שוכב שרוע על אדמה סלעית,
מפורק, מרחיק.

אני לא מתרגש, אנחות מיותרות,
במצוקת תאווה,
תשוקת מילים אסורות

הבטון מחוספס, עוברים עליו בשתיקות,
הם נופלים, נשברים,
הכל על מי מנוחות.

וקולות מלטפים.
מכים בי, שורשים.

שפתיים אדומות, תאווה פושטת,
מגע עורה חלק, מעוררת עולמות,
מבין חרכים נוגע בקצה גופה,
ונאנחת בידי.