|
די זה נמאס, זה מפחיד, מאיים
איננו יודעים כיצד זה יסתיים
|
אני עוצרת את עצמי מהאופק
ועוצמת עיניים בשביל לחלום
מנסה להרדם, לשכוח את הכל
וזה שוב חוזר ומהדהד
|
התינוק בעגלה יושב ובוכה
מנסה שיבינו מה הוא רוצה
החתול ליד הדלת מיילל
רוצה לצאת, לבד לטייל
|
אחרי השנייה כשהכל כבר עבר
רק רציתי להיות לבד, לבד.
|
יש רגע שקט ושלווה
אך הוא מיד עובר.
רוצה לנוח, לא לחשוב,
לתת למחשבות לישון
|
אני לא מבינה מה קורה בתוכי
משהו רוצה להתנפץ
|
כשזה קרה ככה פתאום
חשבתי שזה סתם עוד חלום
|
אני רק רושמת רגשות אישיים
שיהיו לי למזכרת תמידית.
|
אז מה אם יש לי מה לומר
אז יש לי גם דעות
|
בינתיים רק בוהה ושוכחת
חושבת הרבה, כבר לא מתייפחת
|
הכל חוזר נהיה גלגל
ומה עושים עם השיגרה?
|
ואני תוהה, בשביל מה כל זה? למה יש אנשים רעים בעולם? למה רק
ברגעים קשים וכואבים אנחנו יודעים למצוא את השפה המשותפת
ולהתאחד? למה אי אפשר אחרת?
|
אם רק היית יודע
אם רק היית מקשיב...
|
|
|
אם יש משהו
שרחוב סומסום
לימד אותי, זה
שאם אכלתי פלפל,
יש לשתות מיץ,
ושאכילה כפייתית
איננה בעייה, אם
אתה אוהב
עוגיות.
אה כן, ושכרובי
הוא הומו
אני, מהרהר
בזכרונות ילדותו |
|
