|
כותבת למגירה, אבל המגירה פתוחה לכל מי שמעוניין
להתבונן לתוכה.
עדיין לא ענתה על שאלות החיים, עדיין קטנה
נולדה בשנת 92. לא טיפשה.
בהחלט לא טיפשה.
"את רואה את הירח?"
"רואה אני גם את הירח, אבל אני לא מבינה".
"חכי, את עוד תביני, את רואה משהו יוצא דופן בשמיים הגדולים?"
ניסיתי לקום, בתקווה שזה יעזור לי לראות מה קורה שם בשמיים,
אבל כלום. "לא", עניתי לו והתחלתי ללכת בדרך הביתה.
|
שוכבת על הדשא והאורות מפיצים חיים לכל עבר. כבר לא רואה את
הבמה, אנשים הסתערו כאילו אלוהים בכבודו מחכה להם שם, מחיאות
כפיים וצעקות, אמנם לא מהצד של הקהל אך הנגנים ידעו לשמח.
|
אז עכשיו כנראה הכל ברור וקצת מאוחר מידי.
כי יש את הגורם הכי גדול שלא נותן לי לשכוח אותך...
|
בגדו בך ופתאום אינך בוטח? כואב לך ופתאום אתה בוכה?
תחשוב עליי, תחשוב על הזמנים הטובים. היו כאלה? בטח שהיו.
תחפור חזק במגירות הזיכרון, ותמצא הכל.
"השתנית", היא אמרה לי, "השתנית לרעה וכואב לי לראות אותך
יורדת למטה." באמת כואב לך? באמת בכית כשגילית מי אני
|
|
|
מה המשמעות של
כל זה?
מי הביא אותנו
לכאן ולשם מה?
האם אלוהים כלוא
בצינוק ואוזנינו
ערלות מכדי
לשמוע את זעקות
העזרה שלו?
האם תכלית אחת
לחיי האדם, די
בה כדי להצדיק
את קיומו?
מי הבנזונה שגמר
את כל העוגיות
שהיו במקרר?
חרגול שואל
שאלות |
|
