|
אינדי ל. מקלין הנה אישיות מעניינת שלא מבחירתה.
חייה הביאו אותה למקומות אפלים יותר מרוב האנשים
שאנו מכירים והמילים היו לה לריפוי מזוריה.
זו הסיבה, ככל הנראה, שלאחרונה אינה יכולה להפסיק
לכתוב.
"אם יש מה שחשוב לי בכתיבה,
הוא שביב של חיבור והבנה
והידיעה
שכמו ליטוף עליו של ורד על גופה
חלקנו רגע אמיתי של אהבה
של הבנה"
אתן לך פרח יפתי
ואת לי את לבך תתני
אתן לך נשיקה קטנה
ואת תתני נחשול תשוקה
|
להסביר ניסיתי
אך לא הצלחתי
לא כיסיתי
את כל עולם אהבתי
|
אני לא משתגע
לא מתנענע
לא...
פשוט אני לא
|
ואני חיוך פורסת
מה יפה הנך ילדה
את ידיי סביבך עוטפת
אמא כאן - אל דאגה
|
מתקפלת ורועדת
מבכה על הבאות
כבר יושבת וסולדת
מכל שיכול להיות
|
דין המתים
דין אכזרי
דין בלי פנים
דין אמתי
|
בן תהומות וסדקים
בן נהרות והרים
בינות החלל
ובין כל דבר בכלל
יש יתוש קטנטן
|
הצילני
ולמוות אל תתני
השיעני
|
חנה'לה
הזונה הזאת
במקום לפתוח ת'רגליים
ממששת לי ת'זין
|
החיים הם חרטה
מן בלילה של תאורה
של צבעים ושל תקווה
שסופה הוא אכזבה
|
הניחו לי
למות
הניחו לי
לשוט
|
לו רק נתת לי ללכת
כמו השלכת
בסוף הקיץ מתנוונת
נעלמת
|
הבל הלב צועד בודד
קורע שומע ומתפרע
הוא בעצמו עוד לא יודע
מה כאבו מר מנשוא
|
חווה
אהובתי
חזרי
נא אל חיקי
|
עפרוני אחד אמר לאחר:
"בוא מהר, פן נאחר"
"לאן הולכים?"
"לחזות בפלא כל הפלאים"
|
"כך יהיה הדבר
תלך לטייל מאוחר
הבא את מה שנגמר
למי שיהיה פה מחר"
|
תן לי יד
אני טובעת
לא אכפת כי לא יכול
תן לי יד
|
ריקי קצה משתנה באחת. לרגע לא הבינה מה הדבר שבגללו ניעורה ואז
שמעה את זה: צעקות. צעקות רמות, מחרישות אוזניים, ממש מחוץ
לבונגלו שלה. החושך מסביב העיק עליה לפתע - היא הייתה קפואה
במקומה, מאובנת.
|
היא לא ידעה כמה זמן היא עמדה שם והביטה בו. ידה עדיין אחזה
בחוזקה בפגיון שאותו החדירה ללא רחמים אל צווארו של הפראי. היה
זה פגיונו שלו, היא גיחכה לעצמה בלא שמחה.
|
הם צעדו שעות ועוד שעות, נעצרים רק למנוחות ההכרחיות, למתן
תרופות ולחבישה. חומו של כהן החל להשתולל והפצע ברגלו החל
להזדהם במהירות. הוא היה חיוור כמו המוות עצמו, מתנשם בכבדות,
כבר לא יכול היה לזהות את הדרך שבה פסעו...
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
אין שעות
קטנות.
יש אנשים
קטנים.
בוליביה. |
|
