|
מאז 1987.
כותבת כשצריכה בשביל עצמה והכל אותו דבר.
זה שירות עצמי פה, כמו בארומה.
" מרווחים הון מזה." הוא הוסיף ושיחרר עשן לאוויר.
"מרוויחים? אתה רוצה להגיד לי שאני מכניסה למישהו כסף מהדבר
הטראומטי הזה?"
"כסף? מה פתאום. זה את אמרת."
"אז מה מרוויחים אם לא כסף?"
"כאב."
"מה?"
|
ככה הוא החבר שלי, אך פעם לא ישתמש במילים קשות. כשעצוב לו הוא
אומר בהיסוס "זה נורא עצוב". ואף פעם לא יגיד "את עושה אותי
עצוב."
"אני לא רוצה שהסיפור ייגמר בינינו." הוא חיבק אותי. דמעה נזלה
לו על האף.
"אם תרשה לי אני אספר לך סיפור, שלא תהיה עצוב."
|
אם הייתי יודעת לעשות פלאשבק אחורה,אולי הייתי מתחילה אותו
באהבה העצומה שהייתה בין אלה לאירן. אולי אני אתחיל אותו באלה.
אולי באלירן. אולי בשניהם. אבל אני אתחיל אותו בעצמי.
|
"זאת בעיה, אני לא כזאת אסרטיבית.." אני לוחשת. ומבעד לקולות
הרצח מיכל צועקת:
"אז תהיי! למה, הרצל ידע שהוא חוזה המדינה? לא! הוא לימד את
עצמו!" פח, עוד שניצל איבד הכרה.
|
עד להכתבה אבא כבר הספיק לסדר את כל הספרים בספריה, את כל
הבגדים של אימא, את כל המשחקים שיש לי על המדפים. כול יום
שחזרנו הבייתה מהבית חולים הייתי עוזרת לו לסדר, ומנסה לנסוע
באופניים. לאבא אין כל כך הרבה זמן ללמד אותי לנסוע באופניים,
הזמן של אבא מאוד מסודר
|
אני מרגישה את הרגשות של מולי. אני מסוגלת לקרוא אותה, כמו
בסורק. כמו לשים את היד ולהרגיש מה עובר לה בראש. מולי כרגע
נטולה. ככה היא קוראת לזה, נטולה מהאהבה שלה, מהכאב שלה,
מהבדידות שלה. אני פוחדת שאני הכנסתי לה את הקטע של הריקנות
לראש, עם כול התמהוניות שלי
|
תקעתי את כף הרגל שלי בכפכף עם הפרפרים שקניתי בשוק ונזכרתי
במוכר הקירח חסר השיניים. ראיתי את פניו בנעל והוא לחש לי
"תלכי. תלכי מפה עכשיו." והוא גם הוסיף משהו בערבית, אבל לא
הבנתי.
|
יש מצבים שאני תוהה עם אני נכנסת לסרט או שזה רק הדמיון שמשחק
איתי משחקים. מזה המצב הזה שבו אני מקלקלת את כל הסיפורים
הטובים שלי? כף הרגל בתוך הזרם של המים...
|
"זה של ילדה?" הוא שאל את אימא שלי. אימא הנהנה והביטה בי
בעצב.
יגאל התקרב אליי ושאל אם הוא יכול בבקשה לקחת איזה ספר מהארגז,
בשביל לשפר את העברית. אמרתי לו שבסדר, ואחר כך אמרתי שממש לא
אכפת לי והוא יכול לקחת את כל הארגז...
|
בישראל הם כבר משועממים המפרסמים. יושבים כל היום במשרד שלהם
בתל אביב ומעשנים סיגריות בקצב, יושבים רגל על רגל על השולחן
מדברים על הילדים שלהם ועל המצב, ואיש אחד אומר לאיש אחר. "אתה
יודע מה. כבר הרבה זמן לא פרסמנו משהו"
"נו, מה רע? לפחות משלמים לנו."
|
היא מוחה כמה דמעות מהפנים. משתדלת לא להביט לכיוון שלי.
זה בסדר, מותר לך לבכות. וזה כל כך נוגע לי, שגם אני פתאום
עובר להבעה של עצב. נשען אחורה ועוצם את העיניים חזק.
|
היו לך הרבה סיבות טובות אז, המון סיבות.
|
בגיל ארבע-עשרה התפשטתי בפעם הראשונה. סתם בחור אחד, באמת סתם
בחור. אולי הוא היה הטריגר, אולי הוא, משהו במגע, אולי בגללו.
הבחור האחד נגע בי בעדינות והלב שלי נמס בפנים.
מישהו הגיע אליי, הרגשתי אותו מגיע אליי. שעות של שיחות על
דברים לא רלוונטיים
|
"אני מבינה... אני לא מאשימה אותך.." כן, זאת אני. גם אם היו
מעירים אותי באמצע הלילה הייתי מזהה את עצמי ממרחקים, איך שאני
משקרת יפה. בטח שאני משאימה אותו.
|
אז כדי שלא יציקו
הציבו לך שומרים
|
14 אביבים, מוגשים לך, רעבים...
רוצים לטרוף את חייך לפני שתתנגדי
חשבי היטב ילדה, לפני שתפתחי
|
Loving you was more than I wanted
Not as much as you needed, needed me
All this time that I wasted
You're not here to give it, back to me
|
What are you looking at
Here I am just before you
You're staring like you don't see me
Unfortunately that's so true
|
Oh I loved you like only
A mad woman
Loves a disturbed man
You were my everything
I'm still your biggest fan
|
I could have shown you
If it wasn't for you
|
Maybe I'll find home
Just there-
In your pretty big green eyes...
|
אוח, כמה פתאטי
הרי עד שלא יהיה לי אותו לא אמשיך
לעולם
|
No more than that.
Look, now I got your old sad face.
|
Shaking in my own arms
I eat this fear
|
מי שלא נפרד
לא עוזב
תמיד עומד על קו זינוק
לא הספקנו להגיד
אבל זאת הייתה טעות
|
שונים ורחוקים במבטים עכורים
ואין שתיקות, כי אין מילים
לחוד ובנפרד
נראה שעברו שנים
|
אז לא הייתה לי ברירה
רק לגדול.
|
ככה אותי אתה רואה,
אבל איתי זה יהיה שונה
|
לפעמים
כשאין לי סיבה
מספיק טובה
לבכות.
|
הנה הפחד הזה
פחד ילדותי של ילדות קטנות
|
עלה על ענף
שמחבק אותו ברוח
אני כמוהו בדיוק.
|
קולות לפני השינה
מלמדים אותי שהכל צרוב בפנים
את אומרת אני לא זוכרת
את משקרת
הספר הפתוח מלא בשקרים וליכלוכים
|
ואת התמונות על השולחן
הרגשתי שגם אני חלק מזיכרון חדש-ישן
|
להגיד את המילה
כשהיא קשה ויבשה
מבלי להרגיש
חלשה
|
והמילים הן כמו תפוח מורעל-
מתוק אך מקולקל.
|
אני רוצה לשרוף את הקולנוע
לנפץ חוטי שדרה
רק בשביל חמש דקות של מרגוע
|
על מה את מתבכיינת, אישה בוגרת?
לאהבה יש דרגות וכל אחד מה מקבל את שמגיע לו.
אני קיבלתי את שלי,
את קיבלת את שלך.
|
ולהתרגל אליך
בשעות שמתאימות
גם ללילה וגם לבוקר
|
אתה בבואה לא מקולקלת
של נפש צעירה שמתייסרת
|
כואבת עבורי
כאב לא אפשרי,
בשתיקה ארוכה.
|
דמעות, דמעות, דמעות
זה לא בריא מה שאני עושה
דמעות, דמעות
מנסה להיות נורמלית, מנסה
|
החלומות שלא הבעתי במילים
הם נשפכים, ונושכים
|
ואני דפוקה כי אני לא מלמדת אותך
לתת לי
או לפחות להחזיר
את כל מה שאתה חייב לי.
|
הוא איננו, אני אומרת
אתה שומע אבל לא מבין
|
מתישהו אהיה חייבת לברוח.
תן לי עוד מנה של כאב
תן לי, וקח לך יום של מנוח.
|
לא בית, לא ים לשקוע בו ברחמים עצמיים....
|
איזה כיף לך עכשיו לגור
לבד, אבל עם ההורים
|
ותראי אחר כך,
הכל יעבור-
תרגישי טוב...
וללא רחמים סימן את דמעותיה בפס צהוב.
|
וכשאת בוכה והלב נשבר...
עד כותבת עוד שיר,
כמו זריקה- וזה נגמר....
|
מה חסר לך?
זאת לא שאלה, זאת תשובה.
פשוט חסר -
בלי הרבה סימני שאלה.
חסר חבר.
|
חלמתי שהתחתנת
ולבשתי שמלת כלה
|
דמעות של הרבה ימים
לא ריככו בי הרגשה-
שנשברתי
|
אתה אשם, אני מאוד לא אשמה
אני בוכה לפני השינה
אבל לא אתה
|
כואב יותר מדי
סתם בלי שום סיבה
לבכות דמעות רבות על אחרים
שלא מגיעה להם דמעה
|
ואני כועסת
כי אני לוקחת הכל ללב
ולא מצליחה להתבגר על זה
לא מצליחה לסלק את הכאב
|
אהבתי פעם בלי לפחד
ובלי לדאוג מי יתעורר פה מחר
|
וטוב לך שאת נשארת, מחוץ לדלת,
|
מתי תיקח אותי
ככה כמו שאני
|
ורק אני אהיה שקועה
בסונטה שלי, בשיר האשכבה
הו כמה אני מחכה ליום בו
נתנתק
|
במיוחד במישהו
שמבין אותי מאוד.
|
אני נזכרת לפעמים
ואז החלומות רודפים
הם מטפסים עליי ואני לא נאבקת
רגעים אחרונים
שהבאתי מבפנים
הם הולכים אתי אני לא נעצרת
|
הוא מביט בך במבטי כאב
אבל הדמעות סגרו מזמן כל דרך אל הלב.
יד מבקשת לנסות לגעת בחיים
ומרחוק נפתחת דלת למקומות הכי שחורים.
|
אז מה אתה יודע על החופשות שלי?
אתה לא יודע דבר.
|
אני בת 7, ולא מספרים לי את האמת
|
עכשיו שזה נגמר
השארת אור דולק
|
ורק זכרתי איך רצת
רחוק כל כך,
ממני והלאה
|
אבל זה לא קורה, עדיין
אני מחכה
ולא תופסת
שוב יש איזה קלף שלא ראיתי
משהו שאני מפספסת.
|
אתה אוהב אותה
ולא אותי
קצת מוזר לי להגיד
לא לזה בדיוק ציפיתי
|
רק שני חלקים שמתחברים
ופתאום, נעים
|
כל יום אני מבקשת לביים ומתפטרת
מגישה טפסים אבל בבוקר חוזרת
מכוונת מצלמות ומכשירים חשמליים
אך כל מה שעולה לי בראש זה מדיח הכלים
|
הכל רע ומרה שחורה מרוחה על כל הקיר
ועוד בחור שבא והולך, מזכיר לי איזה שיר
שכתבתי או שמעתי או הלחנתי
וחוץ ממני איש אינו מכיר.
|
פעם ראשונה אני עומדת
חסרת אונים מול העצב
לא בוכה, לא כואבת
לא כועסת
|
אם תקטפי את עליו, הוא ישכח
אם לא תבואי, לא תגעי
הוא לא יברח.
|
כמה זה כואב להיות התמונה
שתלויה בלב שלך
כמו בארון קבורה
להיות הסכין שלך
כל פעם שאתה נפגע
|
כאב שמהול בהמון דברים קטנים
|
אני מחפשת את דמותך.
לבכות על מותך.
|
נעל שחורה וריח של אבקת כביסה
פתק מקומט וצלצול שגווע
נרדמת לידי כמו תינוק בעריסה
|
אני לא שונאת אותך
רק קצת כועסת
|
כולם הולכים לגדול אחרת
לכולם יש חלקים
|
כי עכשיו אני רוצה להשתנות,
וללמוד מושגים של גדולים.
|
בשביל מה זה טוב
כשיש באנושיות כל כך הרבה רע
|
לא האמנתי באהבה עד שבאת
ואז אני נזכרת
בלילות שהשמיכה
קצרה מלכסות
את כל העצב.
|
תנצל אותי
עד טיפת דמי האחרונה
שאב את מה שרצית
ולך לדרכך
נצל אותי להיות לך הכל
היית לוקח את עצמי ממני אם היית יכול
|
לילה בלי שינה מסיים את עצמו
בדמעה ארוכה
היא אומרת, תעצור לי כאן בבקשה.
|
המשהו הזה שלך, השקט שלך. האש הכובשת הזאת. הרוגע, החיוך- ששום
דבר לא מפריע ושום דבר לא בוער, החיים טובים והכל בסדר- וגם אם
קצת קשה זה לא אומר שמוותרים. האידיאולוגיה הזאת שלך, הדבר
היחיד שתמך בי בזמנים הקשים באמת. משהו הקטן הזה, שהוא בעצם כל
כך משמעותי
|
אני מחכה לו, דרוכה. אותי הוא לא יתפוס לא מוכנה.
אולי בגלל שאני מצפה הוא לא יבוא, או שכן. או שלא.
|
עברו חמש שנים. עדיין אני מרגישה לפעמים את רגש האשמה, אבל
המשכתי הלאה, כמו כולם, כמוך גם. אני בטוחה שאינך חושב על מה
שקרה, גם כשמזכירים לך אותי, כשאתה שומע את הקול שלי איפה שהוא
מהדהד בראשך. תדחיק, כמוני.
|
אני לא רוצה לזרום לשום מקום. אני רוצה להישאר במקום ושזה יגיע
אליי ויעטוף אותי ולא שאני אצטרך לשחות אליו, לזרום איתו. זה
מגיע לי. אני לא רוצה לבקש על זה סליחה.
|
זה מדגדג לך את האצבעות ברגליים, מתוך הבטן שלך...
כמו גלים ענקיים של שובע, אחרי שאכלת שתי עוגות שוקולד עם
פיצפוצים למעלה...
|
- 1 כלום זה גם משהו
- 2 כלום זה לא משהו. את טועה.
- 1 ואתה סקפטי.
- 2 ואת לא מבינה.
- 1 אני לא. אני כלום
- 2 כלום זה גם משהו
- 1 מה אמרת?
|
אל הארכיון האישי (73 יצירות מאורכבות)
|
|
האויבים הכי
גרועים שלך, הם
האנשים שרוצים
אותך מת.
אל תקשיב אף פעם
לסמל שלך, תתחבא
בשירותים
כשהמ"מ יחפש
מתנדבים, ויהיה
בסדר. |
|
