היא לא יודעת לספר על עצמה.
היא לא יודעת לכתוב על עצמה.
היא לא יודעת לכתוב בכלל.
היא לא יודעת כלום, בערך.
(אבל הייתה מעדיפה לדעת אפילו פחות...)
היא לא בטוחה בכלום. זה קשה לה מדי.
היא לא אוהבת דברים שקשים לה.
מעדיפה לא לעשות כלום.
היא חושבת יותר מדי, על הכל.
היא שונאת את זה.
שונאת את החיים, לעיתים.
שונאת את עצמה.
שונאת את העולם, את ההתנהגות של האנשים בו.
אבל אוהבת כל כך הרבה.

אני חושבת שהיא ממש מטומטמת, אולי אפילו קצת תמימה.
היא הכי לא תמימה שאפשר להיות, אבל יש בה סוג מאוד
מסויים של תמימות.
היא יודעת מראש מה יקרה, בהמון מצבים, אך מעדיפה
להתעלם מכך ו"ללכת בעקבות הלב".
כפי שאמרתי, טיפשה.

היא מפחדת לגדול, אבל זה לא מפריע לעשות את זה בקצב
מהיר בהרבה מאחרים.
היא יודעת שהיא כותבת גרוע, אך זה לא מונע ממנה
לעשות זאת.
היא מוותרת מראש על דברים רבים, אך זה לא מונע ממנה
לא לוותר על הדברים הלא נחוצים, אלה שמזיקים לה.

היא גרועה, ויודעת את זה.
פשוט שוכחת לפעמים.

נסיון כושל בכתיבת סיפור צלצול הפעמון נשמע. היא הייתה לבושה בבגדים מוזנחים, כמו תמיד. ככה היא אהבה.

ההיא מכתב די!!! כמה אפשר!? זה לא בריא לך כבר! די מטומטמת, די.