|
"השיר הזה מתחיל כאן
כחול על הדף הלבן
לא גמור, לא תמיד מכוון
השיר הזה מתחיל כאן
חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באויר, בין הבתים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים" (אהוד בנאי)
שנינו יושבים בחדר לבן מאד. הקירות נראים כאילו צבעו כאן רק
אתמול והיחידות שמכניסות טיפה צבע למקום הזה הן החותמות
האדומות שמוטבעות על התעודות התלויות. איך זה שתמיד לרופאים יש
לפחות 7 תעודות? התאוריה שלי שלפחות שתיים מהן מצולמות שוב רק
כדי לתת תחושה של הסמכה
|
מיכל עכשיו בוכה.
היא אצלי בחדר. יושבת על השטיח, נשענת על המיטה.
ואני לא בטוח מה לעשות.
הגוף שלה מכווץ בתוך שתי ברכיים גבוהות.
|
לכל האנשים יש צבא.
גם אם זה לא נראה ככה (אפילו להם).
תמיד יש מישהו, גם אם הוא רחוק, שיציל אותך בסוף.
לפעמים זה מישהו שאתה לא מצפה, מישהו שלא ידעת שתפנה אליו
בכלל.
איכשהו ברגע האמת הוא שם.
ואני ציפית ממך לכל כך הרבה.
אתה אמרת שליותר מידי.
|
הכל בסדר. רק שנמאס לי להעמיד פנים. חיוך מזויף וצחוק מאולץ.
|
את מכירה אותי כבר שנתיים.
את אומרת שאת מכירה אותי טוב.
את אומרת ששנתיים זה הרבה זמן.
אבל את לא יודעת מה היה איתי לפני שנפגשנו.
ואת לא יודעת שזמן זה דבר יחסי.
|
|
|
הכל או כלום.
הרצל עושה את
טעות חייו |
|
