|
משתקפת באור המענג הזה של הירח
והוא מנגד זוהר על שערה
מה הוא מוצא בה?
|
לאן הם הולכים?
לחלקת אדמה.
קוברים עימם כל זיכרון, והכל,לשם מה?
|
...ברגעים שכאלה מהרהרת אני בחיים, שהרי לבוא לעולם, להיווצר,
הברכה הגדולה מכל!. אין אם שביכולתה לגונן על ילדיה מפני הגורל
האכזר, הניתן למרות השולט ביד רמה, לאסונות הקיום אין כל נחמה.
|
.. אולי מציאות של דו- קיום והבנה, לא הרבה, לא יותר מדי, רק
ללכת ברחוב בלי הצורך להפנות ראש לכל כיוון בו נשמע רשרוש עלים
קל, בלי לחשוד בכל עובר ושב, רק להיות...
|
אני באה לבקר, במקום מרוחק ממציאות,
לבקר שיש קר.
לחפור עמוק בזכרונות העבר.
|
אני יושבת כאן, מבחוץ.
מחוץ למעגל החיים המתנהל כרגיל.
|
חלשי אופי ואף חזקים נכנעים לדפוסי החברה,
בוגדים באמונותיהם, באופיים, בעצם זהותם האישית,
נלחמים ברצון העז להיות, לההפך, קונפליקט נפשי.
|
האם יגיע אי פעם היום המיוחל בו יקום ויעלה חיוך על פני איש
ואישה,
ילד וילדה, היום בו נסתכל כולנו, קדימה אל עבר העתיד ומראה
עינינו
יצבע ורוד?
|
קשר דם מדרגה ראשונה, אני ממך
עוצמות של רגש חולפות הלוך חזור
לא מצליחות להניב דבר
אתה הכי כואב לי
|
... וכך יהיה ברגע המיוחד הזה, בו נביט לאחור, ונזכור את כל
אותם הרגעים האלה, החוברים יחדיו לשטיח הזכרונות המרהיב של
חיינו.
|
עליי, על אלוהים, על טונה ומצות, על רוק, גרביים וזאוס. עליכם,
על העולם...
|
"השמלה תלויה בארון במצב משומר,גדושה בקפלים אותם חיינו כל
רגע, יחד. נראית מהוקצעת, אך שנינו יודעים כי היא אינה כך, הבד
אמנם בלוי, ישנם כתמים שאינם ניתנים להסרה, כביסה נוספת, ועוד
אחת, ושוב..."
|
תמיד רציתי לכתוב יומן, אני יודעת שזה נשמע נדוש, אבל רציתי
לחלוק את כל מה שאי אפשר לומר בקול רם, אבל יודעים.
אף פעם לא התמדתי, ולכן הדבר הזה שנקרא: יומן, שאני יודעת
שירווה את נפשי, לפחות יותר מכפי שהיא עכשיו, לא קיבל את
ההזדמנות הזו, להתקיים.
|
אולי אני עכשיו תינוקת בתחפושת מבוגר, או לפחות נערה. אולי אני
עדיין מחפשת וחוקרת, עדיין לא מבינה כלום מסביבי, רק בונה
חלומות ונוגעת בחיים של אנשים וממשיכה ללכת. עדיין בוכה כשכואב
לי, כשאני רוצה משהו וכשאני יודעת.
|
... אהייה שווה פחות, או יותר רק בגלל, בגלל שאתם תגרמו לי
להיות כזאת. אתם תעמידו אותי לדוכן, בדיוק כמו שאני אעמיד
אתכם. אני גם זכיתי לגדול, לראות ולחוות, זכיתי לאור ירח ושמש,
כי אלה מגיעיםלי לא פחות מלכם...
|
Heaven gets broken sometimes; it's not as if it does not
exist at all.
Sometimes we cry because we cannot find our way back into
it.
|
ראיתי פנים שלא הולכים הביתה כל יום לערוך חשבון נפש עם עצמם,
אנשים כאלה שיביטו עליי, גם אם באיכפתיות, גם אם לא, ויעבירו
ביקורת וישפטו אותי, כאילו הוכרע כבר גזר דיני, בלא כל יכולת
שלי לבקש חנינה, ובלא ידיעתם של הפוסקים את נסיבות המקרה
|
|
|
חטפתי סרטן בגיל
12, אבל ההורים
שלי היו כאלה
קמצנים ולא
הסכימו לשלם את
הכופר אז הייתי
צריך לשלוח להם
את הצבתות בדואר
שיבינו שאני
רציני. |
|
