|
ילידת 1975
כותבת בתקופות טובות ובהתקפות.
מכשפה לעת מצוא.
בחזרה הישר אל תוך קרבות המאסף
של הקיץ
|
אני שמוותרת עליך
פעם אחת בכל לילה
מטביעה בדלי את גורי התקווה
שנולדו לערגה ולאור השמש...
|
עירסול הנוף בין כפותיך החמות
שקיקת המרחב העצום בפינותיך
|
שוב אותה רכבת קצרצרה והכרוז שמודיע
"תחנה הבאה - בית יהושוע"
|
ניבאת לי סופת חול
מול שמי קנאה כתומים:
כי לא יכולתי לשטוף את בדידותך
אמרת להטביעה באבק הסמיך.
|
כדי שאוכל להשתמש במכשיר הזה שמקלף עור
באותה אדישות מיומנת וקרה
כמו בקולפן תפוחי אדמה
|
אולי בשיר אחר
אוכל לכתוב ברור יותר
את פנייך בנות שנה וחצי
מציצות מתחבושות כמו תכריכים
והפרחים...
|
ושוב, עייפים נשבו סוסי הקסם
משחירים מאד בתוך האפילה...
|
נושאת ערימת פחדים בשתי ידי
במאמץ הימלטות מענן האבק
המסתיר דברים איומים חסרי דמות.
|
כדי להתרחק, כדי להתנתק,
כדי לכתוב
|
מביט בחום הדיבשי, הדחוס,
הזורם בכבדות
ללא שנאה-
השנאה דורשת להט.
|
"אני גרה עכשיו בקצה בעולם,
העננים מתהפכים כאן ושטים בחזרה"
(מתוך סיפור מאת שרית סמולניקוב)
|
שוב נאספות מילים בקצה העט
|
תראה את שדות התות ; איך הם נראים כמו ים
והאורות משתקפים בם כמו במיים אפלים.
|
וביום שלישי סימה מתה.
רגע היתה ורגע איננה. כמו בועה שפקעה. לא הותירה שקע במיטה. לא
חור באמצע האוויר.
|
|
|
אני לא אוהבת
ללכת לחופי
נודיסטים, החזה
שלי גדול מדי
אתה לא חושב?
מיכלי מסבירה
לאלטמן את
עובדות החיים
המעוותות, וגם
מדגימה |
|
