|
נולדה בשנת 1986 תחת השם ענבל.
מאז היותה קטנה אהבה לכתוב שירים וסיפורים.
לפני כמה חודשים החליטה לתת להם במה.
פה.
מקווה שתאהבו...
להנאתכם.
אני צריכה להסביר לכם איזה רגשות מתעוררים בגוף של מישהי,
בדיוק ברגע שבו הבחור שהיא אוהבת עוד מהיסודי, שולח לעבר את
אחד ממבטיו החלומיים?
|
המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא: הוא שוב ניצח אותי... שוב
הוא מעלי...
הוא שואל: "אתה בסדר?"
"כן" אני עונה, מאמץ את כל הכוח שעוד נשאר בי...
|
עבר שבוע. אריאל כבר השתחרר. הרופאים קבעו ששום נזק במוח לא
נגרם. אני עדיין הייתי אצל סבתא. רציתי לחזור הבייתה. התקשרתי
לאבא להגיד לו. הוא אמר שעדיין הכל קצת רגיש, ושאריאל צריך שקט
ומנוחה, ושהוא מאמין שבעוד כמה ימים הוא כבר יבוא לאסוף אותי.
הבית של סבתא הי
|
האנשים בעולם מתחלקים לשני חלקים. אלה שיכולים להרשות לעצמם
לאכול כמה שהם רק רוצים ולא לעלות גרם אחד, ואלה שבוהים בהם
מהצד וחיים במעין דיאטה מתמדת שמתחילה כל ארוחת בוקר, ונגמרת
כל ארוחת צהרים.
היא שייכת לחלק הראשון של העולם.
|
אני אסביר לכם. שלושה ילדים בני 18 יושבים בבית שלא חד החברים
וצופים בסרק בטלביזיה. פיצוחים ובירה כמובן נוכחים גם הם...
פתאום, הבחור והבחורה, אלו מהטלביזיה כמובן, מתחילים להתנשק,
לגעת, להתפשט...
|
להמשיך?
לנסות?
להאמין???
במה? בעצמי? בטח שלא....
|
אתה שהיית, שהינך,
זה שמאיר לי את יומי
|
בשיעור היסטוריה הייתה לי סחרחורת.
המורה התקשרה לאמא.
אמרה לה שאני חולה.
היא לא יודעת שלהיות חולה
|
את משגעת אותי.
בכל גופי עובר לו מין רטט
שכמו בא להוציא את נשמתי ממני והלאה
כשאת שמה ידך בידי...
|
ביום אחד מפתיע אבא נלקח,
לשרת בצבא... וודאי עניין של מה בכך.
"אמא, לאן אבא הלך?"
האם מחרישה. מאותו יום, הכוכב כמעט לא זרח.
|
לא באמת קרה משהו
ואולי דווקא הכל קרה.
|
והנה אני שוב,
בוחר לדכא את העצב בכתיבה.
בורח אל עולם משלי.
עולם בו לך אין חלק.
|
לומדים מטעויות נהגו הם לומר,
מה שלא הורג רק מחשל והנה שוב הלב נשבר
|
נלחם על טיפה האויר האחרונה
על גרגר האוכל האחרון,
על ההשרדות.
|
בעודו הולך,
נתקל פעמים לא ספורות באנשים אשר גרמו לו לעצור, לחשוב...
לנסות ולהבין מי הוא. מה הוא.
אך הוא היה חזק מהם. הוא יצליח לבדו. כך חשב...
והלך.
|
כשגופי כבר היה עייף מנשוא,
הרמת אותי... בדיוק בשניה בה כבר לא האמנתי שאפשר.
|
אני מסתכלת סביבי.
מחפשת אחר עקבותיך.
וכלום.
את אינך לידי עוד.
|
היא...
את...
מה שמחזיק אותי
מה שעושה לי טוב
|
אהבתי לכתוב,
אהבתי לצפות בסרטים ישנים בשחור-לבן,
|
הפרפרים שבלב, לא מוצאים מנוח
תרים, מעופפים, ומחפשים את דרכם.
|
מליונים בכו לפניך.
מליונים יבכו אחריך.
אבל הדמעות שלך מיוחדות.
|
זאת הרגשה מוזרה.
סוג של חוסר אונים.
הרגשה בה את מנסה לחזור אחורה.
למצוא היכן טעית. ואינך יכולה.
|
רבים נוטים לשבח את "אדון זמן" בתכונות שלדעתי הוא אינו ראוי
להן.
יש האומרים שהוא בעל כוחות מיוחדים -
הוא גורם לצער וליגון להתפוגג,
"מכריח" את האדם הכועס ביותר לסלוח,
את הפגוע ביותר - להתגבר.
|
פעמים מספר בחיי חשבתי שלא נהגתי כראוי.
ואיך יכלתי לנהוג אחרת?
הרי ילדה הייתי.
ילדה נשארתי...
|
ולמרות זאת... נורא הצלחתם להפתיע,
לרגש... לגעת...
להיות שם בדיוק בשניה הנכונה...
|
החלטתי לשנות ולגוון.
את הגרביים שאני גורבת בדרך כלל אני אשים בתחתית הסל ואילו את
הגרביים שעד היום היו פחות שמושיות אשים קרוב אלי.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
קצת מאוחר בשביל
בדיחות גירוש
ספרד, אבל עם
בדיחות שואה,
עדיין לא איחרנו
את הרכבת
ההוא משמה |
|
