|
ואת שם יושבת, בועטת.
ולצעוק את יכולה רק בתוך עצמך
עינייך נעצמות, הכעס כבר גדול ממך,
תוהה לאן תיעלמי.
|
לא לקחת את מה שהיה רק שלי,
ניסית, נלחמת, וזה נשאר בתוכי
|
רציתי לכתוב שיר על שלווה,
על חיוך, על שקט פנימי,
על רגע כזה שהפך לתמונה,
שתמיד מעודדת אותי.
|
גם אני האמנתי באשליה. אבל אז זה הגיע . כאב כזה, כמו דקירה,
עמוק, וגם זה משאיר צלקת.
|
|
|
אני עומד מול
הקיר ושואל את
עצמי, בשביל
זה?! בשביל זה
לבכות?
זה כל כך ריגש
אותי עד שהתחלתי
בעצמי לבכות, לא
כי זה ריגש
אותי, כי יצאתי
אדיוט.
יוסי עמוס חזה
מהרהר מול הכותל
על מותו של מוטה
גור. |
|
