|
ואת שם יושבת, בועטת.
ולצעוק את יכולה רק בתוך עצמך
עינייך נעצמות, הכעס כבר גדול ממך,
תוהה לאן תיעלמי.
|
לא לקחת את מה שהיה רק שלי,
ניסית, נלחמת, וזה נשאר בתוכי
|
רציתי לכתוב שיר על שלווה,
על חיוך, על שקט פנימי,
על רגע כזה שהפך לתמונה,
שתמיד מעודדת אותי.
|
גם אני האמנתי באשליה. אבל אז זה הגיע . כאב כזה, כמו דקירה,
עמוק, וגם זה משאיר צלקת.
|
|
|
לעזאזל!
איזה בן אלף אחד
קרא את אחד
הסיפורים שלי,
וכתב בביקורת
שלו שהוא מאוד
מלודרמטי!!!
איזה חוצפה!!!
הוא בכלל קרא את
הסיפור?!
תאמינו לי,
עברתי על הסיפור
הזה אלף פעם,
ואני לא מבין מה
לא דרמטי בו!!!
ץ סופית מטיח
האשמות. |
|
