|
נולדה לאוויר העולמ לצערה ולצערמ של עוד כמה...
אוהבת מאד לכתוב שירימ, מתעצבנת על עצמה כשלא מצליחה
להעביר ת'מסר, כותבת מילימ פשוטות וקטנות אכ בשבילה
הנ המונ והכל.
הזדמנות פה להודות לכל המגיבימ המקסימימ שטורחימ
לקרוא את שיריי. אז תודה
שלכמ באהבה
ענבל
כל הזכויות שמורות לענבל פישר.
אגד זיכרונות בסרט שחור
נשלחים אליי מדי יום
|
גם אם הכאב
כל כך גדול וחזק
בפנים.
|
מליוני הכוכבים שבשמיים
לא מאירים
|
מתיישבת בליבי,
בנשמתי, בדמי, במלוא העוצמה
וללא כל הזמנה!
|
מתפתלת, לא משתחררת,
מאזיקי החיים רק כואבת..
|
את הכאב צרבה עמוק בתוך עורי וחיי
כקעקוע שחור וענק
שלא אשכח.
|
שהכל דרכה אני רואה.
אך זאת בכלל לא אני פה.
|
מיליוני חלקיקיי אני
רובצים בתוכי
|
איברים לא שפויים,
אכולים בכאב החיים.
גם הם נעלמים עם הימים.
|
ביחד,
רק לא לבד.
ביחד,
גם בדמעות....
|
סכין בותר בתוכי
קול צורח:
אל תעשי!!!
|
בכי הכאב נשמע רק למבפנים.
|
אני האשמה היחידה,
השינאה היא עצומה
|
אלפי מילים לא יפסיקו ת'דימום מהלב
|
מנסה להסביר שכבר אין בי כוחות.
|
זהות בדויה!
מאובזרת! מאופרת!
|
סערה משתוללת
לא מוותרת
נלחמת
|
וגורם לעיניים לדמוע ולנזול
אל תוך באר הכאבים...
|
דמעות החיים,
משאירות שביליי זכרונות פוצעים
|
את הטוב את הרע גם לא מנצחות
|
מבתקת חיים אחר חיים
כולם בצבעים כחולים...
|
האם טוב לה ככה כמו שנראה?
ואולי בפנים גם מתחוללת סערה..
|
הבטחת שכשאצטרך תהיי,
הבטחת שלעולם לא תעזבי.
|
ראיתי עיוותים,
ראיתי צללים, ראיתי
איזורים שחורים...
|
יש לי כוכב קטן
כוכב שזוהר כל הזמן.
אספר לו סודותיי בסוד,
והוא אותם לעולם ישמור.
|
רואים כתם שחור גדול
שמסתיר להם את האור.
|
עליי הוא שומר -
המלאך שלי.
|
יופי של מלאך
ילדה כולה טהורה
אור בוהק מסביבה.
עיניה נוצצות כקרן שמש
|
במנהרה הצרה החשוכה מחפשת,
יורדת במדרון לעבר נבכי נשמתי.
מגששת באפילה, רק לתפוס כל דבר מהעבר,
עוצרת ת'נשימה.
|
בחושך מגשש באפילה,
מטיל אימה.
|
לתוכי חודר,
מתנגן בצלילים נמוכים וגבוהים,
לוחש באזניי עכשיו את שלי.
|
טורקת דלתות חדרים, שוברת , מנפצת,
ואני מבחוץ רק עומדת ומסתכלת.
|
השתיקה היא הכאב
שהכי כואב לי.
שתיקה היא הקול,
היא צרחה בשבילי.
|
כך כל ילדותה עולה במעלה גרונה
יוצאת לתוך חברתה משכבר השנים
|
לנשום בלי לכאוב,
לחייך בלי לבכות
|
כמו מיליוני הכוכבים שבשמיים
כך כל חיי. כל זכרונותיי.
כולם מפוזרים במרחקים.
|
ילד קטן. ילד לבד. כל הזמן.
|
תובנה אחרונה,
הבנה כאובה,
אכזבה שעוד נותרה
קרעה ורוצצה את ליבה.
|
ילדים הרוסים,
ילדים פגועים,
ילדים בוכים
וילדים תועים.
|
יתומה ממילים
יתומה מצלילים
יתומה ממראות
החיים.
|
ישנה - כואבת, ערה - מאוכזבת
|
הלב לא עומד בכאב
שלא עוזב, לא יוצא, וזה נורא כואב
|
רק שוב לא לפחוד
ושהלב יפסיק לכאוב.
רק שמישהו יעצור
את - הדמעות...
|
חורטת בכאב חדש
על כאב ישן,
בתקווה למחוק כל זכר רקוב שקיים.
|
סוחפת, משתקת,
מוצאת את עצמי לא יודעת מה לעשות...
|
היה לו רצון, היתה לו תקווה.
להיות.
|
שוב מתמלאת בעונג
שלא יכולה להביס.
עוד עטיפה קורעת
ובפנים כולי נקרעת.
|
לפעמים הכל שחור
ואי אפשר לראות ת'אור,
גם הדמעות זולגות
ובפנים כל כך כואב
|
איפה היית אלוהים
שבגיל כל כך קטן, פעוט!
נתת לו להמשיך...
|
לא יכולה לזכור ואולי לא רוצה.
לא יכולה לנשום
כשאני מנסה.
|
מקיאה את העבר
את ההווה נועלת
|
כשבא הסוף להיות,
ברגעי נשימה אחרונים
|
נסחפת ונלחמת בלהט המים הסוערים
המנתצים ומשברים עצמם בעוצמה...
|
נוגעת לא נוגעת,
מבריחה כל סוד אפל.
|
מוסיפה לבנה ועוד לבנה
רוצה רק להקים מקום קטן של אושר בלבה
|
כאב הרצון לבטוח,
כאב השקיקה להאמין
|
נגמר לי הקסם
יצאתי מהמשחק
|
בנבכי נפשי נחלים אדומים זורמים
|
מטביעה יסוריי,
מנסה להשמיד כאב דמעותיי...
|
כמו עלה הנופל
לארץ לאט לאט
|
כמו עלה נקטף, כמו עלה
הנופל לארץ לאט לאט.
|
אותו כאב, אותו הפחד
שלא עובר עד עלות השחר
|
הכאב והסבל, ואפילו החיים
הם יכולים להיות בלתי נסבלים
והאשמה חופשי נלקחת עלינו ללא כל רחמים.
|
הסבל ישנו ומורגש
ועדיין נוגע בי
|
כי כולנו אותו דבר
לכולנו כואב...
|
ילד בא, ילד לא יודע.
ילד מנסה,
ילד לא משתכנע
|
ושוב כשאפקח את העיניים הוא יהיה שם.
אוכל שוב לגעת בו, ללטף את שערו,
לישוק על לחיו.. אבל הוא לא היה שם...
רק הדמעות שכבר מזמן בודדות, מתגעגעות, רוצות אותו!
|
שוב פותחת דלת, שוב סוגרת
כל כך, כל כך פוחדת
|
על אותם ציורים קודמים,
המסמלים את זיכרונות החיים.
|
מחפשת עוד מעט אור
שאת הכאב ישבור
|
מבט חודר ונוקב -
שונאים אותך
|
נולדה לחיים ללא אהבה וללא מגע,
גדלה ונותרה כל חייה בגפה.
|
חיי אבל הם לנצח
אי אפשר אותם לנצח
|
עיניי ככוכבים בשמיים
הן אינן קשורות לגופי.
|
שני שרוכים שנפגשו
אחד בשביל השני כל הזמן היו.
|
אות אחר אות אחר אות אחר אות
|
ביתקת באכזריות
כל זכר להגיגי הפעוט
|
אבל לפחות זה שלי,
ואת זה אף אחד לא יכול לקחת מתוכי
|
מי זה מביט ומחייך אליי?
מי זה מביט לתוך שתי עיניי?
איך זה שדבר כל כך מדהים, קסום,
מגיע ומשנה ת'חיים מכל כיוון?
|
הדם נוזל ושביליו זורמים מטה
מותיר שובל אדום
של פחד וכאב איום.
|
הולכת בשבילים.
בין שבילי הזיכרון.
|
השקט שכלפי מעלה עוטה, שגבולות פורץ
לא מחכה יותר
|
חודשים מחכה
אך אין שום תגובה.
הזמן עובר והכאב רק
הולך וגובר.
|
שותקת בכאב
שותקת בדימעה...
|
אלפים אלפים של
אנשים שמסתובבים
|
עכשיו משהפסקתי להאמין,
קרה דבר מדהים.
|
הולכת על הדלת להקיש.
האם מישהו נמצא? האם מישהו יגיב?
|
זה כל כך כואב ובלתי נסבל להמשיך לחיות כשזה בא ממישהו קרוב,
אהוב או שכן, אבל כשזה בא ממך או מכמוך, זה פשוט לא ייתכן!
ואתה יודע שמילותייך הן סכינים בידיי אבל לא אכפת לך יותר מדי.
|
עזבתי את הוא, ההם ואת היא,
והלכתי אל אלה...
|
ביחד, בדמעות ובחיוך... בגורל.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
תגידו, איך
מצטרפים למחתרת
הפיזיקאים?
הכימאית שנמאס
לה |
|
