|
בסופו של דבר, ידע, שייך העולם לחסרי הכשרון.
הרחק מעל לכל אלו ניצבו אמני הטוסטים האמיתיים, בשבילם היה
הטוסט רק במה להציג בה את כישורי הבישול הנדירים שלהם, ואת
הבנתם העמוקה בשילובי הטעמים המורכבים.
|
הנגמ"ש התחיל לנסוע. הערבי היה מוטל על הדרגש, ספק יושב ספק
שוכב, ראשו נחבט בקירות ובספסל המתכת בגלל טלטולי הנגמ"ש.
רועי ראה בעתה בפניו, אולי אפילו היו בהן דמעות.
|
לעץ בלי שותל אין בעצם שום הצדקה, מכיוון שלכל אחד אכפת רק
מהעצים שלו, והוא בעצם כלל לא מעוניין להביט על עצים אחרים.
זאת אומרת שכל האנשים האלה שותלים עצים רק כדי שאיש לא יתיחס
אליהם. כמו שהם לא באמת מתיחסים לכל האחרים.
|
חשבתם פעם איך זה לירות למישהו כדור בראש? לילד?
אני חושב שרוב האנשים מתגאים בזה, או לפחות מתעלמים מההרגשה
וממשיכים בחייהם.
אני לא יודע למה סיפרתי לכם את זה. אני רק יודע שזה עושה לי קר
בתוך הלב.
|
והאנשים חיו, הם לא התיחסו אליו, הוא אף לא התקיים בעולמם. הם
יישבו מסביב למדורה. הם דיברו. הם אכלו. הם התקינו עצמם לשינה.
הם צחקו. הם שרו, וניגנו, ושמחו וחייכו.
|
אדם הוא רק אדם
אמר הצלם
ונדם
|
הצחוק שטף בין ההרים
חופשי רווי ומטהר
נוצק אל תוך בתי שירים
חריף צלול ומשכר
|
י"ד באייר, וגשם קליל, מתוק,
גשם של אייר ניטף על חלוני.
|
חול זהב שם היה, וכחול של הים,
וחופש מוחלט שלא תם לעולם,
|
ראיתי כרכום מכתים בלובנו את בוץ המדבר
ומבעד להרים עוד נצצה
שקיעה שהוחמצה
|
פעם היה כאן מקדש
ומזח שננטש
החול הדק שבין האצבעות
סיפר זאת לאצות המלוחות
|
אותיות שחורות.
מילים קשות נוקשות מחוספסות
כחלוקי האבן מתנגשות.
|
שמש קרירה של סתיו,
והבוהק פחות מזהב.
|
אני חש זאת, מקיף אותי.
כאור ירח, כריח ההדר,
זועק בעצמותי,
|
היה זה רק תקתוקו הפשוט, המתמשך, של השעון,
שהיכני אל החומש.
|
אקפיא אותו, החמקמק,
אצוק אותו לתוך מילים ואותיות,
ויצוץ כזהב ומתכת.
|
|
|
שקר החן הבל
הכושי, ואני
יכול ללכת...
פיני גרשון,
שרוף על מכבי
ת"א. |
|
