|
וחזר בלי זקן.
הפתעות וחידושים כאלה לא רואים כל יום.
כמה אתה יפה, אמרתי לו, כמה אתה נראה טוב, מזכיר לי אותך
כשהכרנו.
(אבל לא הצלחתי לחייך כשאמרתי את זה)
|
אני יושבת מולה ומנסה להחליט. השולחן מול החלון, ולידו, בגבו
לחלון, יושב אבא של שחר.
|
תפסה אותי במכולת
ככה, עם השקיות המלאות שחותכות את כפות הידיים
וסיפרה לי בגאווה שארז ביטון אובחן כילד מחונן ובקרוב היא
הולכת איתו למבחנים מתקדמים.
|
אמרתי לו בחושך.
למה, שרטתי אותך? הוא שאל בקול מצטער, ושמעתי את קול השיוף של
ידיו המלטפות את לחיו וסנטרו.
|
היו תאים קטנים שאפשר לסגור אותם בווילונות.
בכל תא היתה כורסה לא נוחה כזאת של מקומות משרדיים שמחכים בהם
בתור.
|
היה גם קייטרינג סיני כשר למהדרין
(גליתוש חושבת שהיא מאוד אופנתית)
|
כבר היה כמעט חושך לגמרי
(שחר נרדם בעגלה)
חיכיתי הרבה זמן למעלית, וזה עיצבן אותי
|
פתאום לא בא לי כלום, אבל לא אמרתי לו את זה (הוא יצא במיוחד
מהעבודה כדי לפגוש אותי לארוחה עסקית כי נורא בא לי סושי
כשקמתי בבוקר).
|
היא בקושי עומדת על הרגליים הנפוחות שלה, אבל היא לשה במרץ עם
אצבעות נפוחות את בצק השמרים
|
אבא של שחר אמר,
ומזג לכוסות של היושבים לידו.
|
הם כבר ישבו וחיכו לנו בפנים
גליתוש והבחור שהיא מתחתנת איתו
|
כל הסיפורים הקצרצרים נכתבים בתל אביב (כמעט).
אנשים נכנסים, אנשים יוצאים, בעיקר אנשים יושבים. איפה אם לא
בבית קפה בתל אביב?
אז גם אנחנו נכנסנו לשם. אני, אמא שלי, ואבא של שחר, שבדיוק
חזר ממילואים.
|
באמת. אולי לא אושר. אולי אהבה? אפשר להרגיש אהבה בצורה פיזית?
|
ביקשתי מאבא של שחר. ותשמור ששחר לא יעשה רעש, הוספתי, אבל לא
הייתי בטוחה שהוא שמע אותי. הוא הנהן מאחורי העיתון שלו, כך
אני חושבת.
|
שקט... שקט שקט
ואני כאן לבד
פרפר אחד נתפס במאוורר
ואני שומעת רק את משק הכנפיים הנואש שלו
|
|
|
לא, אמא לא עוד
דייסה!!
אשכנזי שעיר
ברגע של
נוסטלגיה. |
|
