|
חיישנית
 
בשפת גוף ונפש נלחשו שבועות שקטות בבטנן של סוכות העלים. שם
כתבנו מחקרים נדושים שחשבנו שהמצאנו.
|
מראשי, מגופי אשיל כל עלה,
אשאר במערומיי.
אל מיטת פרחים נעלה,
אאסוף אותך אל סודותיי
|
בובת הקש היא אלת האהבה
אשר לא גילו לך טיפות הגשם
שהרטיבו את פניה באותה השעה
והחביאו את טל בכייה מעיניי בעצם
|
כמיהה מושלכת
על שולי המדרכת
ומים רבים זורמים על דמותך
כשאני עוד זולגת אותך
|
כשאהבתך על מזבח שערייך
ופנייך פני קטיפה
אני נושק למזוזות שפתייך
נצמד אלייך ונשבע...
|
משלכת כיסוי מחשבותייך בבגדייך
הנושרים לאור תשוקת הירח
הסוער במשעול דדי סודותייך
ותאווה לפנייך על פנייך פותח
|
לופת בידיי את הרכות הדומעת
כשדמותך עוטה סומק שקיעה
ומתוך הדממה את קולי את שומעת
נמהל בין פלאי הבריאה
|
וכשלא החכמתי די
לאוספן לצנצנות אדם
חלחלו תחת עורי
והרוו דמעותי
|
חמים הקרחון מלמעלה
משמיטה ידך זיכרון
כנוצה מפלסת דרכה
לאט לתחתית התהום
|
וכשפרפר הגעגוע פורס כנפיים
וחוסה עלי צלו ברפרוף זכרונות
מוצא דרכו מתוכי אל השמיים
נושא אותי עמו בסחף הרוחות
|
ודמעה נעלמת
בוכה בדוברה
את דם האמת.
|
שני זוגות עיניים מביטות בחשיכה
שניכם כעיוורים ואני עם הדממה
והיא מספרת את שהקירות יכלו לגלות
אך תכונתן של קירות הן השתיקות
|
מציאות משילה קליפותיה
מפוררת מרירות כאבק
נופלים מעטי חומותיה
כאדמה חסרת מאבק
|
בארון תלויים על קולב פיסות בד לתרבות מגנה ומגנה.
מסיכות האיפור מתאווררות ליום שאחרי.
עירומה, מתלטפת במבטיך,
וידעתי אמת.
|
על מרקם לכוד במשקה מהביל, אנו יושבים אחד מול השני ולוגמים את
החום בשקיקה, כמבקשים להמיס את קירות האבן המפוסלים כעורנו.
|
|
|
אין כמו למות
במדים של צה"ל
עם תואר רופא,
כיפה על הראש
ואלוהים
כתירוץ.
ברוך גולדשטיין
מוצא נחמה
דמגוגית. |
|
