|
אילנה וסילייב-ניג'ניק
נולדה ב-1983 ומהיום שלמדה לכתוב הפכה לגרפומנית
כפייתית.
חברים שלה טוענים שהיא מוכשרת, אבל היא מכחישה זאת
בכל תוקף. "אני לא כותבת כי אני מוכשרת אני כותבת
כי אני אוהבת לכתוב."
היא גם אוהבת הרבה דברים אחרים: גלידה, שירה, אהבה,
מחשבים, ציור, העיר אילת והריח של האקס שלה.
היא מתנגדת לאלימות, לצבא, למלחמה ולצמחונות.
היא גם לא אוהבת לכתוב על עצמה בגוף שלישי.
אתם מוזמנים לבקר ביומן שלי
http://www.livejournal.com/users/angeleyes1701
כמובן שהוא רצה אותי. הייתי יצירה מושלמת - שיער בלונד בהיר
גולש בקווים רכים במורד כתפיים דקות ולבנות. עיני כחולות כמו
הים שראיתי רק בתמונות ושפתי אדומות ומבריקות בחיוך תמידי.
חזה גדול אך יציב, מזדקר, עם שתי פטמות ורודות בקצה, בטן
שטוחה, רגלים ארוכות. ה
|
טוען, דורך, יורה. המטרה הושגה, מדממת לי רגשות ומילים על כל
השטיח ואני, אני רק עומד שם ומעלה עשן.
|
Accepting life that ends with death,
And love that ends with disappointment,
And a moment that ends into a memory fading away.
|
ואתה שוב עלית ברשת
מהבהב אדומים וכחולים
כמו קורא לי לשלוח מסר
של רגשות דחוסים במילים
|
זה כואב
קצת יותר מדי
אדום לי
מספיק לי
|
ופניך הפכו
תמונה שחור לבן בראשי
ככה זה תמיד יקירי
|
אילו יכולתי להביע לך אהבתי
במילים...
|
מה לך ג'סמין סנט קלייר
למה תחפשי זרגים כה רבים
לרוב הנשים אחד או שניים מספיקים
|
זבובי קיץ זוהרים
כמו כוכבים נופלים
ואנחנו מתאחדים
יוצרים חיים
|
אמרת שאתה אוהב את השירים שלי,
אמרת גם שהם עושים לך לבכות.
|
אני צריכה לכתוב
בגוף שלישי
במין נידוי נפשי
מעל דפי הרגש
|
מילים שזוחלות לי
במורד עמוד השדרה
מביאות את העור שלי להתעוררות קרה
|
הוא חסר צבע
וחסר צורה
הוא עשן סיגריה
הוא נגיעה נכונה
|
יחי ההבדל הדק
שבין פתיחות מינית
לבין פריצות זנותית
|
נאבקת בכבלי הפיתוי של עצמי
הגוררות אותי חזרה
לתוך התופת של תשוקה וכאב
לתוך הסיוט שאתה
|
אל תנסה להוכיח דבר
תפסיק להתנצל
על מה שאינו בשליטתך
|
וצעקה
פריקה
שתיקה
נפילה חלקה
חזקה
|
האצבעות שלי חנקו
את ידך,
השלווה שאתה.
|
תשאיר אותי נוטפת בדידות
ותירדם
|
אם הייתי
לוקחת את כל השירים שכתבתי
|
זרעי חרטה,
זרעו בעיניך,
פרחי דמעות.
|
ואין שם ציפורים
ולא צדפים
|
אבק הדרכים על רגליי,
כמו פודרה המכסה על היבלות.
|
יום אחד יפרצו מחסומינו
וימלאו הרחובות בערי פלסטין
באמהות שכולות על בנינו
וקולן ימוטט בניינים
|
לחיות בסוף,
כשכל רגע
הוא האחרון.
|
משחקי מילים.
שבץ-נא של סימנים,
שלכאורה לא נאמרו.
|
בתוך ערפל
על חוף האגם
עומדת אני
|
הרגש שלי אליך
תלוי
במצב הצבירה של התודעה
|
ואל מול הזוועה על מסך הטלוויזיה
שנינו חבוקים זה בזו
|
איך זה קרה
לא במכוון
פתאום אתה פושע
ואני הקורבן
|
את טיפות הגעגועים שלי
אני אוספת בבקבוקי תשוקה
|
נגעת
חדרת
חיללת את קדושתי
|
מדמיין את גופך
מרוסק
משותק
על מדרכת החיים
|
התכווצויות והבהובים קצרים
ארעה שגיאה במנהל הישומים
|
ושכבת
לבן
מכסה אותך מכף רגל עד ראש
|
ואני נושמת
רושמת הערות קצרות
על אופי היציבה
|
עוטפת אותך בבדי תלבושותיי
תוחבת בפניך תחתוני
מכה בך בנעליי
חונקת אותך בגרביוניי
|
הניחו לי
שדים חסרי בושה
זרמו אל תוך דפי בתולין רכים
ואל שורות המלל
|
ידיים מושטות
אל תוך האפלה שאתה
מעבר לעור
בשר
עצמות
|
יתגדל ויתקדש שמו הגדול.
בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו.
|
תעשה בי מה שתרצה
כי כלום כבר לא מכאיב לי
|
ככה זה בפואטיקה
אין מה לעשות
|
אני רוצה לזיין אותך,
לכבול אותך למיטה,
ולדפוק אותך בתחת
|
נשמה שלי
אוי פרח שלי
אהוב שלי
מלאך שלי
|
יותר משאני מתגעגעת אליך, חסרה לי תחושת הצורך בך.
|
הייתי רוצה שתפגע. לא סתם משהו שיעבור לך תוך יום. לא, משהו
ממש לעומק כזה, משהו כל-כך רע שזה יחרוט עצמו על הנשמה שלך.
|
כשהלילה יורד, אני שלך או אולי שלי. מתנשפת, רועדת אוהבת אבל
בכל זאת הכל לבדי, הכל שלי. אתה פשוט שם חלק מזה. וזה מדאיג
אותי, כי הייתי רוצה להרגיש שזה שלנו, לא שאני מזדיינת ואתה
במקרה שם, בתוכי ומעלי.
|
מלאך א': גן עדם שלום מדבר מיכאל.
בן אדם: אה... אני מתקשר לגבי החיים שלי?
|
רקע בברייס 5, צילום במצלמה דיגיטלית מעובד חלקית.
|
אל הארכיון האישי (241 יצירות מאורכבות)
|
|
ואז הם באו,
הביאו עוגות
ושתייה דחפו לי
בכוח יין פטישים
שאני לא אצעק,
ואיך שהתמסטלתי
בא איזה דוד זקן
וחתך לי את
הזיין. לא
מאמינים? |
|
