|
זורקת את הפלאפון בפח שבכניסה,עוברת את תחנת האוטובוס, עוברת
את הבית, שם יושב החבר וסופר את המינוס בבנק. האוויר הקר צובט
את אוזניה ואת אפה, היא ממשיכה ללכת לתחנת הרכבת...
|
מה היא עושה כאן? אה, כן, היא רצה. לאן? לא חשוב עכשיו, רק
להזיז את הרגליים שוב ושוב, קדימה, ועוד ועוד ועוד. להתקדם, לא
להאט, לא להיכשל ברגליה. לרוץ. האם היא רצה לאנשהו או ממשהו?
אולי שניהם... אבל קודם כל - היא רצה הרחק. בורחת. כן, זו
המילה, בורחת.
|
נועה נכנסה ללונה פארק, עיניה פעורות לרווחה. צבעים, רעשים.
ריחות, אנשים. אם מישהו היה טורח להסתכל עליה באותו הרגע, היא
בטח הייתה נראית לו כמו דמות מסרט מצויר יפני, אלה שכל כך אהבה
לראות.
|
להרגיש היטב את הקרקע מתחתיי,
להרגיש אותך מאחוריי.
כוכבים כבר הראו לי. הראה לי אדמה.
|
מילים מילים
הן יוצאות ממני,
בלי שליטתי,
חתיכות קיא צפות באסלה.
|
רציתי לכתוב לך
שיר שנאה אבל
נזכרתי שאני לא
אוהבת אותך
יותר.
|
רוצה לתור בה,
לאורכה ולרוחבה,
לתור ולהאבד,
ולנשום חופש
|
הוא יצא.
מכוסה בהפרשות
ומכוער
ושלי.
|
מקווה שבגלגול הבא אהיה לך לפסל
תסגוד לי ותקריב לי קרבנות
|
לא אעלה בשבילך על הגג.
לבד.
לא בשבילך, לא בזכותך,
לא למענך, לא באשמתך.
|
לא, אני לא רוצה שתתקשר אליי מחר.
אתה את תפקידך גמרת.
גמרת? יופי, גם אני.
|
לא, תודה.
מאסתי בך, במחמאותיך, בתובנות בדיעבד.
אני כבר לא מאפרה לפרנויות שלך,
לא תעשה בי עוד כחימר.
|
לא הזמנתי אותך
להיות חלק ממני,
מגופי, מאישיותי.
אתה התפרצת.
|
כבר ידעתי תאונות.
בדרך כלל ביוזמתי.
|
כמו נעל בית משומשת
וישנה ומסריחה,
חוזרת להרגלי
העצבות המוכרים.
|
אני לוקחת את
האהבה שלי,
וביד רועדת
משרטטת עיגול
|
וכשבאת להצילני,
שתקת.
מלא חרטה בגרוש
מרוצה עד לשד עצמותיך
|
והימים ימים בודדים, בקושי
שלושה ימים
שאני שונאת את עצמי.
חתיכת הספק.
|
אני? אני ציידת אני,
היא מלהטטת לה בהגדרות
עצמיות.
מזיינת וזורקת, מי
הם בכלל?!
|
דע את מקומך,
מלא את תפקידך.
מלא אותי.
והנני ריקה
|
והן נמשכו אליי מכל קצוות העיר,
להתקבץ למרגלותיי,
לעמוד על ראשי,
להזרים את טומאתם.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
