|
יליד 82. כותב שירה ופרוזה.
אשמח לקבל תגובות.
תודה, יפתח
אני נזכרת בלילות הארוכים שלנו. בנשיקות הנשכניות שלו. עד זוב
דם. הטעם הזה בפי. כמו שני כלבים היינו. לסתותינו נעולות זו
בזו. נעולות על הגרונות. מתוך שינה שינן את האלף-בית:
א',ב',ג',ד',ה',ו'... פחד לשכוח. לא פעם אמר לי: "אם לא הייתי
משורר הייתי רוצח".
|
בגיל שלושים ואחת כבר לא צריך להיות אכפת לי, אני משנן לעצמי
שוב ושוב אבל נדמה שהנוכחות הלוחצת של כל מה שמסביב מכריעה
אותי. את הנימה הנחרצת שאני מתרגל בבית, בה אני מורה לסבלים
לאן ואיך להזיז פסנתר כנף לבן, אני נוטש ושוב הופך להיות ילד
נבוך בן שלוש עשרה.
|
המקום שבו התנשקתי בפעם הראשונה, לכל אחד יש את המקום שלו. שלי
היה גן ציבורי קטן. ואם רוצים לדייק אז נמקד את התמונה בספסל
אחד קטן מעץ. שם בפעם הראשונה נישקתי בחורה. לא צריך להיגרר
לסנטימנטליות דביקה. לא באמת שלא אבל זה היה הספסל שעליו בפעם
הראשונה בחיי נישק
|
כולנו מכירים את המיתוסים הידועים על ענייני הריונות ולידות:
הצירים המפתיעים, ההבהלה לבית החולים, הרופאים רעולי הפנים,
השאיפות ,הנשיפות והבעל התומך אשר ידו נמחצת בין אצבעותיה
הלופתות של אישתו הגונחת. אמו של טורוק אחזה במסעד המיטה והחלה
להזיע
|
לא שמעתי מילה מדבריו אך בהבעת פניו זיהיתי דחיפות גדולה, משבר
או שעת חירום. שרוך הנעל הימנית שלו היה פתוח והשרוכים הדלדלו
מצדי נעל הספורט השחורה כשתי צמות מרוטות מראשה של אסופית.
|
מיקי: נכון. תוכלי להוריד אותי בצומת?
ליאת: זה בסדר, אני אקח אותך הביתה.
מיקי: אני אשמח, אם זו לא טרחה גדולה מדי. (מתניעה, נוסעים
בשתיקה עד לביתו של מיקי, עוצרת.) את רוצה לשתות משהו חם? את
נראית קפואה.
ליאת: בן מחכה לי. ההורים שלך לא ישנים?
מיקי: נהיה
|
"לא, זה לא נכון שנהרגתי בתאונה" היא אומרת לו, "זו לא הייתי
אני". מה שהכי מוזר זה שהוא מקבל את זה בלי לשאול שאלות. מהנהן
בראשו כאילו זה טבעי שילדות מזייפות להורים שלהן שהן מתו. הוא
מסיע אותה לבית שלה ובזמן שכלב הדוברמן שלה צופה בהם, הם
שוכבים."
|
משוררים חיים טוב יותר
מי היה מאמין
בסבלם הנשגב
פועל יוצא היותם
|
אהובתי הסרבנית:
יגונה של הארץ הזו נישא
בטפיחות כנפיהן של ציפורים נודדות.
|
כרעת ללדת
קראתי עיתון
אין לדעת מה ילד
יום ראשון ידעתי אחרי אמך
ושתי חברותייך הטובות
|
אור על עור
גבעול בקנקן על השולחן
צללי גופים נוגעים
בסיד לבן
|
אטיוד על מלחמת עולם
מאת גופה נערה זרה
והיה לו ממנה שאון
תוך מוחי עצום
עד שדימה
אבנים צורחות בנהר
וברבור יורק דם
על שפתו
|
ברגעים בהם היא מקיימת את נפשה
היא לא יודעת שאני
שר אודותיה
מן הנץ הרעיון.
|
כשאני עומד כך - אותו אדם תמיד
לגבי מכונת הכביסה הזו מקולקלת מאוד.
את העורבים הכחושים שבהם אני - מביט מן החלון אפשר לשמוע
צועקים כשהם נהיים בבליל - העגום של חיי.
|
מצאתי את אלוהים
בין שדך הימני לבין שדך השמאלי.
נח, מתערסל, שורק מנגינה
עטוף צל זועף כפטמה.
|
אם את פה כשאת מביטה סביב
והיונים שלך זוהרות במחשבה
ובשביל להשלים את התמונה
העולל במזרקה טבוע
|
כמו הזכרות
המגע הנואש באישה
(עמ' 137-136)
היה אמיתי
ומתייצב נאמן לטובת העלילה
|
אמת או חובה
ילדים מתנסים ברעות
בגהנמיות של הזולת
בחציצה של הסוד
|
אני וחבר
צללנו בגבעות הצאן והמקבים.
סבבנו מסביב לנשלי ההדים.
|
מול החרשים שקיללתי
העיוורים להם חרצתי לשון
האנלפבית לו שלחתי מכתב נאצה
לא אתן
לא אגע
|
הרי אתה כבר יודע
ש
אלוהים וודאי מתפתה
בחלפי
לשיר
שיר אהבה
על מותי
|
בלילה
באה התדפקה על דלתי
שירה
|
תפקיד חשוב לך נערתי
עלייך לסרוק שיערותייך
מן השורשים שבקודקוד
עד לאמירים הניגרים בין שכמותייך
|
גששי העצב בוחנים את ביתי מרחוק.
חוש הריח שלהם אומר
שזהו המקום.
|
רגל אדם
נשרכת בחול והזמן ניגר בה
בחריקת הבהמות,
בכווית אפסר מלוהט בחניכי התום.
|
מה תוחלת בהם
באין מילים פשוטות שיאמרו
במקומם,
באין יד שתגשש אחר שד
|
בסביבה הומוגנית
עם כל מיני סוגים של אנשים,
קיים לכם סיכוי לפגוש אדם מתאים.
|
האיש שלי עמד בגבו
אל העיר.
הבליחו מעליה
שלושה כוכבי ענק.
|
האמונה היא:
אופציה טובה שנתנה לי
ולעולם לא אממש במלואה
|
שלא ישאלו אותי מה עושים עכשיו
כשימאסו המראות על העיניים
והנשימה - כזרה תלך בבית הבליעה
|
ובתום כל הלילות בגבעתיים,
כל הלילות הכתומים,
ששמלתך הייתה בם ,
מוטלת על משענת כיסא
כקיסר אחרון ומודח.
למוד תורים ארוכים
באתי זעיר כמו אזרח.
|
הילדים באפגניסטן
נזהרים שלא ליפול מן העולם
כשמנערים ממנו אבק או מברישים את קצותיו.
|
המשוררים מניחים חייהם
בכף הקלע
הם טובלים במעיינות
הם מפקירים ראש
בין מלתעות
הם נבלעים בימות
בפי לויתן אדיר
הם מתמתחים כשריר
ומשתרכים כקיסוס
הם שבים אל ארצם
ומדמים זונה לים
אהבה לאוזלת קמח
ושיר לאור לנערה למים לסוף ולמוות.
|
מה היה עושה אלוהים
שם על ההר
אילו משה, מכורח גחמת
שטן או יאוש אדם
|
והיה זה צליל שנפל ביער
מבלי להישמע -
במטבח בסלון בחדר השינה
באמבטיית הרחיצות הבודדות שלי
הבודדות.
הפרטיות.
|
לא מעניין אותך שאני נוסע
ובתמורה מקדיש שיר
לכל שיערה בערוותך
קוביית הקרח שלי
גוויה יפה
צפה בנהרות שבעורקי
|
תלחין לך הליכה
היא תשתף פעולה
בהתנגדות קבועה
אפשר לסמוך עליה
בעניים עצומות
שתשמור על שתיהן
כך
|
ונאמר שמוקצב ויבוא ויאמר
עתה עוד מילה ודי.
מה אכתוב?
אולי:
"ילדתי"
|
ישבתי בחדרי והייתי
כחדר היושב בו אדם
היוצא ממנו
|
עומדת על הגשר
למעלה את
יודעת שאני לא יודע
לשחות
מהי מחשבתו האחרונה של טובע
לו היה הגשר שקוף
הייתי
רואה לך את התחתונים
|
כשנתפרדה נשיקתנו
לשני
פיות
|
שלוות ימים, דריכות הנפש,
ציפייה, כסיסת לב וגילוי.
|
הוא הביט בנו
כאילו ראה רוח רפאים
ומישהו שהידק את העניבה
|
האנשים שגרו בבניין לפני,
אני מוחל להם על הצעקות
שמילאו בהן חדר מדרגות המדרגות שלי
בין 2 ל-4.
|
מול כל השעות המתות שאני, לנפשי אורח
אני יושב, מקריש אש אמורפית לדיו רותח
לזכותי יאמר ובאין דובר, אני:
זעמי מותך לפיוס מילולי
|
אני מברר אותך לעצמי בחושך,
תשני בעת אחר.
אור בגילופין, מצל ומסתיר,
אני מחליט ובורר: זה כתף, זה יד,
מרפק.
|
מום
מוטל בי.
נכות כעורה קרובה.
בי. שאני אנושי.
ובקרבי מום.
|
את עכשיו חולה.
לידך, מחוץ לקערית, אשכול ענבים
רחוץ מתעגל ירוקות.
דבוקת שיערות לחות על מצחך
המיוזע - קמט שאול מן הזקנה.
|
את חיינו היינו כתולים כילה
מעל קיצם לשכלל
תהליכי מנגנונים:
שיקספיר, ריח שושן, רחצה
לעת ערב, שיחה, נסיעה הרחק,
משכב נקבה או זכר או חיה
או לבד
|
מעל ראשי
חגה
להקת עורבים אילמת
|
מעלינו מתנדנדת הנברשת, הנרות מזליפים שעווה,
הוילון מתאבך כמזימה מתוקה והכרים רובצים ממולכדים.
|
העולם לא נוצר
העד-אז חג בקו ישר
אל המין מין
|
אפשר לעמוד באמצע הצומת, במקום
בטוח ולעצום
את שתי העיניים ולחלום ש
הכל עשוי נייר
|
נרקיס שלי -
הגוף שלך שרירי
והנערות הודפות סומק
אל לחייך אך אותך הן מקרבות
|
שם, בקרחת היער
לא חשבת עלי כלל
שאני בבקתה
מוסיף את שמך לרשימותיי
נרקיס שלי.
|
בינתיים (מבחינתי) זה העולם שמקעקע
סונטה של דלק ומתכות דלוקות על חזי.
|
לילה נקי 76 אחוז
האוויר כמו ג'ין
העשן אדיש כמו ג'ז
ג'ו מקלארק
טוען את הרובה
ויוצא.
|
הוא מחורץ ומחוספס,
העבירו נא עליו את כף ידכם!
|
את מלטפת את השערות שצומחות מהחזה שלי
כמו היו ראשים מורכנים של חתולים.
|
עת ינוח בשקט ירח
על משכב עריסה.
ליל ניגש מחזר.
|
עכשיו, במקום הזה
כשהרוחות נבוכות ואינן
סותרות קווצה, האבק
מצטבר כשכחה
ובמרכז החדר אין אדם
והאור גם הוא ניצב עירום וסדוק
והאוויר בהול ונשאב אל הריאות
כמו בורח אל החללים,
|
לא מכבר חשבתי, אסע גם
אני, על כבש המטוס
כבר אתחיל
ללהג חרוזי זרות אמסטרדמים
שגורים בפי
כמו דיסק מושחל לסטריאו
יפני מבריק-
|
שוכבות בכנפן
מרעידות
לוחשות לי סודות
מנחשות ערטולים
מתחת סדין
דק מסירות
אבק.
|
מאוגדים כסיגריה מגולגלת
בין אצבעותיו הלחות של השיכור
בצומת המרומזר,
נושא מבטו המעורפל
במעלה הרחובות,
|
לילה נקי 76 אחוז
האוויר כמו ג'ין
העשן אדיש כמו ג'ז
ג'ו מקלארק
טוען את הרובה
ויוצא.
|
אי תנועה כזו
והדממה
של רחובות מיותמים
אלו מזכירים לי
כמה אני אכזר
|
היא נקדה השמות על פניי
בלי הבדל בין מתים לחיים
שהם כולם קבורים
והמתים חיים
והחיים מתים
|
באחד מגלגולי האחרונים הבטתי היטב
בשזירת סיבי הבד שבאריג שלגופי
ובהתפשטות הכתם,
הולך ונכהה כמו תרדמה
או כטעמו המר של קפה שרוף
המגיע אל בלוטות הטעם.
|
רודן קמוץ אגרוף,
רוק קרוש וגבישי נוטף
לו מפיו- גולש על צוואר סוסו הלבן.
|
הפג'מה שלך גורמת לי לחשוב שגיליתי מה זאת אהבה,
אהבה זה לבן עם פסים דקים בצבע ירוק-כחול.
|
אהבתי בבוקר את הבעת פנייך
|
מתוך שחורותיה מחוסרי הנגוהות
בן צליל לא עובר
שם נגוזות כל תקוותינו
שם נדעך אורנו
|
המרחק הרב, התלול בין עיני לכפות רגלי היה הנפילה
הדרומית התחתונה, הצורבת.
4 שניות שלמות לא נזקקתי לדבר.
|
הפכי אותי מן החוץ אל הפנים
כמו גרב
וגלי לי שינייך כצרור כוכבים שחוזים
היי בי סופה ומשחי אותי על פנייך באדומים וצהובים...
|
|
|
תגיד, יש לך
אש?
בוריס מהעיירה
הרוסית צ'רנוביל
לחברו איגור,
עשר שניות לפני
הפיצוץ הנודע |
|
