|
 
יפעת נולדה במאה הקודמת בשנת 85 אבל היא מרגישה
כאילו נולדה אתמול, או לפחות ככה חברים שלה אומרים.
יש שחושבים שהיא חולמת רחוק, או יותר מדי. אבל מי
בעצם קובע איפה הגבול בין דימיון למציאות? יש גבול
בכלל?
בעולם שבו כולם משוגעים, יפעת היא השפויה היחידה.
היא אף פעם לא ביקשה להיות יוצאת דופן, אבל זה נראה
כאילו החברה דוחקת אותה לשוליים. אבל מה רע בשוליים?
היא לא מפחדת מאחרים. היא מפחדת מעצמה. אבל סומכת על
עצמה יותר מעל כל אחד אחר.
אם הייתי מחפשת מטאפורה הייתי אומרת שהיא הסם שלי. אני לא
יכולה בלעדיה, לא נפשית גם לא גופנית. כשהיא הלכה לזמן מה,
ממזמן, לא מבחירה, אמרתי לה שהיא השפיות שלי וכשהיא הולכת אני
יאבד את שפיותי... היא צחקה... זה היה באמת מזמן. באותו זמן,
לא ידעתי שאני מכורה...
|
A part of me died that day
Cursed day
|
זאת את שם בצללים,
מרכינה ראשי אל העפר,
|
לא רציתי לבכות,
אבל עכשיו אין לי צורך בכם יותר.
|
מתבוננת בתמונות,
את כה חיה, מחייכת ומאושרת
|
ראשי נופל אחורה
מכובד המחשבות
|
All my wondering thoughts
My aching heart beats
Please make it stop...
|
ביום ההוא ששם עברו,
זאת הייתה הדרך האחרונה
|
בעולם המת הזה כל מה שנותר לי זה לאהוב אותך...
האור החי שלי
|
איך שעפת לך למעלה
וראית חיים טובים
פתאום משכו אותך למטה
למעמקים
|
אנשק אותך חזק ולא ארפה
עד סף כאב
|
אבל הוא לא יודע שהיא עדיין זוכרת
כל פרט קטן שהוא כבר שכח
מתחרטת על מעשיה
רוצה לחזור לאהבת חייה... שברח...
|
מחכה לך פה למטה
רק שתתני לי סימן
|
הנר שהודלק לא יכבה
את החושך שמסביב מאיר
בחלון עומד חשוף לרוח הקדים
|
פתאום משום מקום
זה מפחיד אותי
מתנפל עליי
|
ובזמן שהכל עומד אני עדיין שם
גיששתי את דרכי באפלה הכבדה
מפחדת ממה שהרגיע את רוחי
השתחררתי
|
כשהשמיים מלאו כוכבים
והירח הציץ מאחורי ענן
|
כל החיים עוברים לי מול העיניים
אחרי רגע אחד של זלזול
|
לב אוהב לא יודע לאן לפנות
הוא לא חושב אך גם לא רוצה לטעות
|
זה קורה לך כל יום
רוצה לברוח לשום מקום
תמיד חלמת שלא תהיה כאן
כשזה קורה אתה תהיה רחוק...
|
אם אתקשר שנייה אחרי שתרדמי
אם אבוא אליך ואת בדיוק תצאי
אם אביא מתנה למשהו שעבר
אם נלך לסרט אבל לא נראה דבר
|
ואני פה יושבת
כאילו סובלת מניוון
|
כבר ניגנתי את כל המנגינות
אבל הכל מזכיר לי אותך
כבר קראתי סיפורים
נפשי רק חוזרת אליך
|
מה יפות הן שפתייך חשבתי בעוד
צובטות לי בלב דמעותייך
|
מחכה לך
שניות מבוזבזות בלעדיך
|
נצח הוא זמן ארוך מכדי שאבטיח לך...
|
המוסיקה ברקע
שקועה בעצמי
סוף סוף רוגע
משילה את העייפות באקט של שחיתות
|
בעולם הזוי שקעתי עמוק
צנחתי לתוך הלא נודע
געגוע למה שלא הכרתי
חרוט לי על התת מודע
|
בתוך השאון מצאתי דממה
השקט שאחרי הסערה
כי את כבר לא כאן
|
את עכשיו נמצאת בעולם שלך
שהוא רחוק מן העולם שלי
|
ואז הגיעה הרכבת בחלומי.
ומכיוון שהרגשתי רע בעירי,
עליתי על קרון והוא היה צבעוני,
|
רק אחרי שהלכת
הבנתי
למה קר לי כל כך
|
לא נוח לדבר עם רגשות
הן לא מקשיבות
פוגעות
|
חלום מתוק שחלמתי אתמול
בו היית כמובן והפסקת את הגשם עם מכחול
אני רק רוצה להפוך חלום למציאות
איפה את עכשיו? תצילי אותי מהגיאות
|
אני כותבת לך עוד מכתב עכשיו, ובראש שלי מתנגנים שוב שירים
שמזכירים לי אותך. אתמול שוב נרדמתי לקולך ושוב פעם חלמתי את
אותם חלומות עליך... מתי הם יתגשמו?
רוצה עכשיו לצאת מפה! לעבור את כל הרכבות והאוטובוסים וכל
הקילומטרים האלה עד שאגיע אליך... ואת לא תדעי.
|
קולי צרוד,
פעם ניגן לך שירים שהיו רק לכבודנו.
|
ישבתי עם עצמי וניסיתי לחשוב, לברר באמת מה הצבע של הלב...
לא האמנתי באהבה. אהבה זה תכסיס שנועד כדי שתהיה המשכיות, אבל
כמו כל דבר, גם זה לא מושלם. אהבה אולי נועדה גם לעשות סדר...
אבל כנראה שהיא עושה יותר באלגן. אבל זאת לא הפואנטה שלי
עכשיו...
|
גם העיניים הכחולות האלה משתפות איתה פעולה, מיד מגייסות צבאות
אדומים ומנפחת בצבא אדום את כל אופק עיניי. הדמעה הארורה יוצאת
לקרב, זולגת לה אט אט במורד לחיי. בזמן שניסיתי להחביא.
|
צעד אחר צעד, משתדלת לא ליפול, רעדתי, הגשם הזכיר לי דמעות
ודימעותיי הפכו לגשם ששטף אותי...
|
הגיטרה הראשונה שלי... במבט עכשוי
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
הייתכן שהוא כבר
לא מכבד אותי?
שלי בהרהור
טרום-פמיניסטי |
|
