|
So let's find a bar
So dark we forget who we are
Where all the scars from the
Nevers and maybes die
1986.
קרן שמש מאוחרת חדרה דרך חלון האוטובוס הכהה ונחה על רגלי
החשופה. הורדתי את האוזניות והנחתי לרגע את המחברת המקומטת על
הברכיים. קרן האור שלי ליטפה את הנייר, מתמקדת על כמה מילים
בעזרתן ניסיתי לתאר את הנוף שגמעתי בכל חושיי בשבע השעות
האחרונות. החום היה נוראי.
|
והפחד כבר
לא מתבייש, הנער שבי מתרגש
כשאני מגלה את היופי.
|
את מה שמומר ממתק שפתייך, השכן
מלמעלה שולח צעצועים חסרי רחמים
ולך זה נעים.
|
הטקסטורה של הגשם משתנה
בכל טיפה שמתרסקת אל הקרקע באנחות
|
אוהל עצום מימדים שמסתיר בתוכו
עיניים אפורות
|
כמה זמן ייקח לנר להתאהב בחושך
להבות לא גוועות
מעצמן
|
אז מה אם העיניים
כחולות
גם שטף הדם הפנימי המכתים
את העור
|
כמו סוכריות צבעוניות
על עוגת יומולדת
|
... ואז הגיע הזמן לבחור
אם להיות איתך
או להיות אני
|
אולי תלביש אותי בשמלה הכחולה
רק כדי שתוכל להפשיט אותה ממנה
מאוחר יותר, בוכה
|
הוא דמע שבירת
עננים
ואני מטרתי טיפות על לחיי.
|
אני שוחה בתוך נהרות נוצצים
לא תמיד הייתי בן אדם יפה
|
אתה יודע,
למגע שלך התווסף לאחרונה מעין חספוס
שמכאיב לי
|
זה לא התחיל מההתפוגגות, משהו כמעט
נעצר
נאסר עליי לדבר על כך
יכולתי להבעיר עשן מתוך כפות הידיים
|
החורף הזה אלבש ירוק
ואלבלב כמו פרח ששרד את הסתיו
ואז
|
ופתאום האוויר נשים
והנשים מלטפות את הסדינים
והסדינים מתקלפים מקצוות המיטה, כרוצים להכריז
כאן אהבה
|
לפעמים גם אני רוצה לתפוס איזו פיה יפה,
לנער ממנה
אבק פיות
ולעצור את מחוגי השעון בלונדון
|
ואצבעות בלתי נראות משרטטות קווי מתאר של פרפרים
שפתייך לוחשות שירים
|
אולי על הנייר יהיו לי עכשיו סופסוף
נמשים
יכולתי לכתוב שם שאני גרה
באמסטרדם של המסוממים
בפריז של האמנים
|
אם יהיה חם הלילה,
אפשוט את השמיכה, אשתחל מכתונת המשוגעים,
אדמיין שאני נסיכה.
|
הירח נראה כמו תפוז
כתום - בוהק
הייתי רוצה לסובב בו מפתח
ולצרוח עד שייסדק
|
לא רציתי לטעום מהתות
אבל בזירה שבה האלימות נעימה לי
|
בחלומי אני מתאבדת שוב ושוב -
קופצת מבניינים
בולעת כדורים
תוקעת לעצמי כדור בראש ומלטפת את ה-M16 המקוצר
|
בחדר שלך
את יושבת עם עצמך
ומדברת,
אתן רבות למי יש עיניים יותר יפות,
|
מעורסלת במחשבותייך,
מעולם לא הרגשתי כל כך שייכת
לעצמי
|
האם היית נותן לרגע לחולשות שלא ידעו דרור מעולם
לתת לך את התחושה שגם אתה קיים,
שגם אתה מגע רוטט, לוהט, חובט, שותת טיפות של דם
|
רק ממחישות עוד עליות ומורדות בקשר אינסופי.
וחוט כסוף קושר אותי אלייך
שיימתח, שיימתח
|
על לחיי, ידיי, רגליי
החלקות כל כך שכבר
תפסו מעט שיזוף
ואיך אתה חולם עכשיו
|
משהו ירתח בסופו של דבר
וזה לא יהיה המגע של גוף אל לוח גוף אל רוח
מדברית, זו לא תהיה
השמש שזורחת בקרקעית
|
באור החרמש הבוהק טבלת
תמימותי הגוססת.
אולי טעיתי בך
|
אתמול עפתי בחלום,
הייתי את
|
אתה המטאור שהבעיר את השמיים,
אהבתי אותך הרבה מעבר לסדינים.
|
בכלי הנגינה הייחודי והפוצע שלך
ממש עכשיו,
|
קצת נמשים על הלחיים
ודמעות שמתייבשות ביום חם שכזה תוך פחות מדקה.
פעימות לב שבולטות מבעד גופיה
|
בחוץ אגם
לובש את שחור הלילה ומשיט
ספינות נייר דולקות
|
באותה המידה שערך מתולתל, באותו
הגוון עיניך שותקות
|
גן העדן שבער אל מול עיניי
כבה עכשיו
|
לכל מגע מעכשיו ואילך תהיה
אינטרפרטציה שונה, יש שיגידו
משונה, יש שיגידו מעושנת
שיגידו
|
אני נועלת חדרים
במפתחות ריקים שמצאתי על הדשא
של השכן העצוב יותר
|
סוף כל סוף אני מתחילה להרגיש את
תחתית התהום אליה אני נופלת כבר שבעה חלומות
|
עוד מעט
ייבשו שפתיי,
הצבע יוקז מפניי.
|
הדמיון יושב על אדן החלון
משכל רגליים, מתנדנד אל החושך
|
תריסייך היו תמיד מוגפים
עד אשר התחלת
להבעיר חלומות,
לנגן בחליל,
להמליך משרתים תחתייך.
|
ואני לא מצליחה למצוא את המילים
להגיד ש
אני נמנעת מצדק אומנותי,
|
הוא מדמה בלב חיוור את עומק
החלום אליו ייפול
כשיתעורר
|
יש ילדה
שעומדת ליד החנות הפינתית
ומוכרת פיסות חיים
בבקבוקים שקופים
|
במבט אחד חד הצלחת
להפר רכותי
|
את מחפשת חבלים באוויר,
תלויים על כלום ונפרמים
למגע ידייך.
|
כמה רעש
יכול להיות בנשימות ריקות
|
איך אפשר לישון
כשחום הגוף בוער בבגדים
הזרוקים על הרצפה
|
לפני שהתחילו הסיוטים
רצת יחפה וחבלים לפרקי ידייך
|
בוקר טוב לוחש לך בוקר טוב, את
מתמכרת לשבריריות האפלה בקצות האצבעות, אוויר
חם נשטף מהגוף,
הערסול הבלתי-נתמך של הפחד
|
היינו מעבירים שם שעות וימים
מניחים אצבע על
אצבע, חזה מול חזה
|
לפעמים זה כל מה שצריך
בשביל ללכת אחורה
ולהסתכל בהטייה על אנשים
שהולכים הפוך
|
הבטחת שנאכל את השלג בכפית, נרקוד תחת אורותיה הרכים של פריז
ונפשוט מעלינו את ניו-יורק כמו מעיל פרווה כבד. ברגעי הטירוף
נלגום את הצוף המבעבע ונדמם כרימונים, נאשים את העיניים
המשקרות ותמיד נלך באותו הקצב.
|
אני כותבת בחושך, במקום בלתי מוכר. צעיף בד-דק קשור ברכות סביב
עיניי, ידיי אזוקות במתכת קרה. משהו בחוץ בוער. אולי יער שחור,
או אי בלב-ים. אתה מתעורר.
|
לפעמים אני מרגישה שהצד שלהם הוא הגהינום.
לפעמים שלנו.
|
אל הארכיון האישי (51 יצירות מאורכבות)
|
|
